איך מזהים מורה רוחני מואר? – על מורים רוחניים מוארים ויוגים שנפלו

איך מזהים מורה רוחני  מואר (קדוש נאור) ואיך נזהרים מנוכלים רוחניים?

איזור "מורים רוחניים" באתר רוחניות אותנטית מכיל תכנים על מורים מוארים, קדושים נאורים אותנטיים ודמויות אשר מעוררות השראה רוחנית (טובה יותר וטובה פחות).

האקדמיה מזהה בכלל מסורות החוכמה הדתיות ארבעה סוגים של דמויות רוחניות:

1. הקדוש הנאור

2.  הקדוש המשוגע

3. המורה הרוחני "החבר הטוב"

4. המתחזה

האם מישהו יכול לטעון על היותו "אדם מואר"?

 מבחינה אטימולוגית אי אפשר לתאר מישהו כ'מואר' (Enlightened) או להשתמש במילה הזו בכלל בהיקשר אישי (הבדיחות גדולות ביותר בדתות מסופרות על אלה שהעיזו ועוד אמרו על עצמם שהם מוארים). המסורות מהן מגיע הביטוי "ההארה" (Enlightenment) לרוב מתנגדות לתיוג אדם כזה או אחר כ'מואר'. מעבר לעובדה שהביטוי המקורי יותר קרוב ל"הערה" מלשון "התעוררות" מאשר ל"הארה" מלשון "מאור", אי אפשר להתייחס לאדם כ"מואר" מכיוון ו"הארה" אינה יכולה להיות בבעלותו של מישהו או כאיכות שהתפתחה בו. מונח ה"הארה" המסורתי אין בו ואין לו, לא מישהו ולא משהו (ישנה אימרת זן-בודהיזם מפורסמת: "יש הארה, אבל אין שם אף אחד"). עם כל זאת, בתרבות המערב בעיקר, מכנים אנשים שונים כ"מוארים" או "ערים". בשביל להבין מיהו אותו "מואר אותנטי" ומיהו "מואר מזוייף" (כפי שמגדירות מסורות הדת המיסטיות בכל העולם בצורה אחדותית וזהה ומעבר להבדלי תרסות ושפה) יש להבין לעומק את משמעות המושג Sage או "יודע סתר", שכן כך הוא מתואר בכתבים המקודשים. האדם אשר הינו 'חכם אותנטי' או 'קדוש נאור' – הוא הדמות הרוחנית-דתית והמסורתית אשר את מהותה מעוותים אל אליה מכוונים תרבות הניו-אייג' והפסאודו-רוחניות העכשווית. בתרגום מאנגלית הביטוי Sage יהיה 'מלומד בעל ידע עמוק', 'יודע סוד' או 'חכם' במובן המלומד-קבלי. אולי עם התאמה למסורת הישראלית-יהודית-עברית נכון היה להשתמש בביטוי 'חכם' כתרגום ל-sage, נאור, ואפילו מתוך ההיקשר הנוכחי אכנה אותו גם כ"מואר אותנטי".

גם הביטוי "הגיע להארה" הוא בעייתי משהו. באקדמיה ובמסורות הרוח נוהגים להשתמש בביטוי Self Realization, או God Realization כתיאור לאדם המגיע להארה ומתאחד עם האלוהי, דבר המהווה את המימוש או המצב הרוחני המושלם והמוחלט. Realization יכול ויתורגם כהבנה, אך גם כמימוש או הגשמה. בהביננו את משמעותם המשולשת של התרגומים נוכל להבין ולתאר מצב או אדם מוגשם רוחנית באופן שהוא שלם וכולל. כזה שלא רק "הבין" דבר זה או אחר, אלא גם מימש והביא לכדי מציאות גשמית (ניתן גם לתרגם Realization כ'הבאה לכדי מציאות גשמית') את האלוהות הזו שהוא יודע, או את ההבנה ש'אני ואלוהים חד הם'  ('אני הוא זה' – I Am That Am).

הקדושים הנאורים, החכמים המוארים, ענקי הרוח אשר דוחפים אותנו לחיים דתיים של דחף אהבה לאלוהים ולכל ברואיו – ממלאים אותנו בהשראה הזו כי הם מוכיחים במילותיהם ובחייהם שניתן לחיות כך בצורה מוחלטת, אותנטית ומאושרת.

שלושה סוגים של מורים רוחניים מוארים (אותנטיים) ומתחזה אחד

שלושת הסוגים של הדמויות הרוחניות האותנטיות הם כדלהלן:

1) היישויות החופשיות באמת אשר נוהגות ומתנהגות באופן המסורתי של החכם הנאור, הקדוש  או המלומד, כלומר, כמופת של חוסר הזדהות אמיתי עם הגוף-נפש וחופש מהיצמדויות או סלידויות (סמסקרות או ווסאנות, כפי שחכמים הינדואיסטים או בודהיסטים מגדירים אותם). אלה הם המופת הנוצצת של שלוות הנפש, האושר ("חסד"), רכות-אוהבת(Loving-Kindness), חמלה, אמפתיה, נדיבות, אומץ, שיוויון הנפש, והקרבה עצמית, אשר מתפקדים כגורו-לאמה-רושי-שסטראץ-צדיק (בהתאם לאיך שהוא מכונה על ידי המסורות שונות) למען היצורים התבוניים הנראים. (נזכיר כאן את הפרדוקס הנפלא אשר ניתן על ידי הבודהא בסוטרת היהלום (Vajracchedika Sutra): "יש לשחרר את כל היצורים התבוניים / "אין יצורים תבוניים"). יישויות אלה, מופת אמיתי של חופש, מתקשרות חוכמה מסורתית המדגישה את הנשגבות האימננטית (או "הטרנסדנטיות המהותית-פנימית") של המוחלט, כמו גם את הארעיות, חוסר הממשות וחוסר האמינות של כל התופעות, הצורך להתעורר מהחלום האגוצנטרי המכווץ, דרכים שונות וטכניקות להתעוררות, הצורך ברצינות אדירה ב"שאיפה" אל החופש השמיימי הזה, כמו גם את החסד האלוהי אשר תמיד זמין בחופשיות.

ואז יש את 2) הפרא/ית או השוטה/כסיל הקדוש/ה (avadhutas,majdhubs, masts, saloi, yurodivye, idiota, yu jen, mahasiddhas– אדוואהוטאס, מאהא-סידהאס, אידיוטה, יו-ג'יין, מג'דהובס ואח') בתוך מה שקרוי לפעמים "מסורות חוכמה מטורפת" (Crazy Wisdom Traditions). אנשים מסתוריים אלה הלכו באופן ספונטאני או מכוון אל מעבר לכל קונוונציה סוציאלית, לפעמים פשוט בגלל שההתממשות האלוהית (או "ההבנה האלוהית", God-Realization) הגיעה אליהם בצורה כל כך יוצאת דופן בעוצמתה עד שהעלימה כליל כל מעגל נורמלי של תפקוד פסיכולוגי או חברתי פשוט. אנשים אלה בעצם איבדו כל קשר למציאות החיים היומיומיים, הסוציאליים, וההגיוניים, תרבותיים-התפתחותיים המוכרים לנו. אנשים אלה באיסלאם מכונים כאלה אשר "נלקחו על ידי אללה", בנצרות הרוסית המיסטית נקראים "אידיוטה" וביהדות ישנם סיפורים על אוטיסטים או מוגבלים אשר נחשבים לקדושים בעלי כוח "דיבוק". הפראיים הללו, אשר בדרך כלל מגלמים חוסר התחשבות מוחלט לנוחיות הפרטית, או אפילו לרוב הצרכים הגופניים (אוכל, נוזלים, שינה, מחסה, היגיינה בסיסית), בדרך כלל גם לא ידועים כבעלי רכות-אוהבת (או "חסד רך") ברמת הקונוונציה הבינאישית. הם ידועים בכך שהם גוערים, צועקים, מכים, דוחפים, משתינים, מתעלמים לחלוטין או ממש מתעללים באלה הפוגשים אותם – אבל, ובאופן לא צפוי כלל, מלווים מעשים אלה באפקט מעצב פוזיטיבי וקסום באלה אשר חוים את "ההתעללות הקדושה". במילים אחרות, ממש כמו היישויות החופשיות של הקטגוריה הראשונה, נראה שתהיה תחושה מוחשית, מאלפת כמעט, של חסד וברכה שמיימית (שאקטיפת, Shaktipat, kripa, baraka, שכינה, רוח הקודש) שחווה המקבל בזמן או אחרי המפגש הביזארי עם ה"שוטה פראי" של הקטגוריה השניה. הכוח המשחרר ומלא החסד מביא עמו חופש מרהיב, דממה ושלווה, שיוויון נפש עמוק, אושר ובליס, אהבה, וזהות חסרת שניות. בחסרת שניות הכוונה היא ללא שמץ של ספק, או כל הפרדה ממנה, האחדות המוחלטת, עם האחד וכל הברואים.

ישנם 3) סוג שלישי של דמויות רוחניות אותנטיות: "החבר הטוב" (Kalayna Mitra בבודהיזם), או מורה-מנטור-יועץ חיובי ושיוויוני (בגובה העיניים), שייתכן אף שאינו מבוסס ב-100% בשחרור הרוחני, ער לחלוטין וצלול תמיד בתוך החלום, אך עדיין אחד שיכול לסייע מאוד. הוא/היא דמות מאירה שמסייעת ומעצימה את אלה הנקרים בדרכו/ה. אדם זה אינו מנסה "לשחק תפקיד גורו" על ידי הצהרה שהוא ער לחלוטין או לקיחת אחריות על רווחתם וכיוונם של תלמידים (Disciples). החבר-מורה הזה רק משרת ככל שניתן, משתף מליבו את החוכמה הבהירה, מלא בחמלה והוקרה לחסד האלוהי אשר סייע לו/לה עד כה במסע חסר הדרך הביתה, למודעות מלאה ומשוחררת. אדם כזה לעיתים יכול אף להיות מורה מוכשר, הילר או זרז לעמיתיו הברואים, ולהעצים אותם באותנטיות בפריצות דרך, עוצמות ומתנות. ייתכנו מקרים בהם אנשים אף יגיעו להתעוררות מלאה דרך התערות עם עם סוג זה של מורה-הילר שאינו 100% חופשי וער.

בנוסף לשני הסוגים הנזכרים לעיל של מומחי רוח חופשיים באותנטיות או משוחררים לחלוטין (החכם-מואר-גורו ו"הקדוש השוטה"), והלא מ לחלוטין אבל עדיין מאוד שימושי "המורה-חבר-טוב-רוחני" ("The good spiritual friend-teacher), יש את 4) עוד דמות, טראגית למדי, בתוך חלום הבריאה האלוהי הזה: המתחזה  הלא אותנטי. מקרה זה הוא, במקרה הטוב לא יותר מוגשם רוחנית או משוחרר מה"מורה-חבר" המוזכר לעיל בקטגוריה השלישית, אבל הוא מעמיד פנים כאחד מהקטגוריה הראשונה והשניה. במילים אחרות, כאן יש הבהובים (אף יהיו אלה הבהובים תכופים) של גיאונות, אבל עדיין יופיעו לא אחת או אולי הרבה נסיגות חזרה אל תוך מצב אגוצנטרי של היצמדות-סלידה, ומצבים של היכבלות לאהדה-אי-אהדה כלפי עולם התופעות. ההיצמדויות-סלידות האלה, האהדות-שנאות הכובלות למדי האלה, מה שקרוי ביוגה-ודאנטה ההינדואית (Yoga Vedanta) "raga-dvesha"ובבודהיזם (Theravada Buddhism) "lobha-dosa", קרוי גם באופן כללי כסאמסקארות  (Samskaras) או וואסאנות (Vasanas) של האחד המדובר. המתחזה הלא אותנטי, יתברך ליבו, לא יכול להודות מול אחרים וסביר להניח גם מול עצמו שהוא עדיין מותנה-סאמסקארות וכבול, כלומר, לא חופשי לחלוטין, וכך הוא יהיה חייב לעשות רציונאליזציה (בצורה פרוידיאנית קלאסית כצעד הימנעות חרדתי) לכך שחוסר השחרור שלו הוא "בסדר", או "מוכוון אלוהית", "חלק מהשלמות האלוהית", "לא ממש בעיה כי כל מה שקורה הוא מושלם". ייתכנו גם הצדקות נוספות: "זה היה חלק מהדרך", "חלק מהלמידה והמורכבות", "התפתחות אבולוציונית-רוחנית", "שינוי ועלייה בתדר", או לחילופין "לא קיים", "נוצר בעקבות המציאות/התלמידים/העולם/השטן ולא בגלל ההיצמדויות שלי" וישנן עוד דוגמאות רבות.

במקום להשתדל ברצינות לראות את חוסר הממשות המשלה של תחושת האגו עם ההיצמדויות-סלידות שלה, וממש לחיות את החופש, המתחזה מנסה לשכנע את כולם ואת עצמו שהוא, למעשה, חופשי, בזמן שהוא עדיין סוחב אחריו את שלשלאות הסמסקארות שלו. חופש, מוגדר בערמומיות על ידו כך שהוא כולל בתוכו מצבים של כבילה (לדוגמא, הגדרה משובשת של הרעיון הבודהיסטי מהאיאני (Mayahana Budhism) "נירוואנה היא סמסרה")

במקרים שונים המתחזה משתמש ולעיתים מתאים מחדש תיאוריות פסיכולוגיות, רוחניות, או מדעיות בכדי לתאר חופש, או להביא "הגדרה אלוהית מחודשת" שכוללת בתוכה הצדקות ותירוצים למעשים פוגעניים מובהקים המונעים מהתניות והיצמדויות. אנשים אלה תמיד מתארים (אם כי בצורות שונות) את מצב ה"הארה", ה"קדושה מוחלטת" או ה"חופש ושחרור מלא" שהם מצויים בו ככזה הכולל גם מצבים של היצמדות אגואית וחוסר שחרור ברור.

בשוק הרוחני התחרותי, בין אם בהודו, יפן, סין, אירופה או ארה"ב וכו', אנו רואים רואים הרבה מהדמות השלישית, המתחזה. אנשים כאלה באופן מתמיד מציגים את עצמם כגבוהים וחופשיים יותר ממה שהם באמת, במטרה למשוך תשומת לב והכרה, לפתות אחריהם חניכים/תלמידים, להרוויח כסף, תהילה, ולהיות ב"היי" (התנפחות נפשית-רגשית) מפרץ האדרנלין המעודן או לא-ממש-מעודן המגיע עם קבלת הכוח, ההשפעה והנוחיות המתקבלת על ידי קבוצת האנשים המתרפסים עליהם ונכנעים להם כ"סמכות רוחנית".

וכעת עלינו להביט אל תופעה מאוד ספציפית: מה קורה שמתחזים אלה, מורים לא-ממש-משוחררים (או לא-ממש-משוחררים-בכלל), נחשפים במערומיהם ביחס להתנהגות נצלנית ספציפית שלהם, בדרך כלל מסביב לנושא הישן-נושן של "תשוקה ותאווה" – התהנגות מינית או כלכלית לא יאה.

כל התנהגות נצלנית נחשבת לעניין זה, גם רגשית, אנרגטית, מניפולטיבית או כל אלימות מכל סוג שהיא. כתבי הקודש של כל המסורות מתארים בדרכים שונות את ה"מאיה", ה"תשוקות ותאוות", "יצר הרע" או "בורות" כשורש לכל התנהגות פוגענית, אלימה, לקחנית ואגוצנטרית בכל מימד חיים שהוא.

בנקודה זו בה הם נחשפים, המעמיד פני-רוחני ואלה מבין הנוהים אחריו שמזדהים ומתאמים את עצמם עם המתחזה יותר מאשר עם הדהרמה (רוחניות אותנטית) בדרך כלל נופלים לצרה גדולה יותר. המתחזה וחבר מתרפסיו (מי יתן ושלווה וחסד יצנחו על ראשם!), במקום להתנהג באומץ אותנטי, כנות וחרטה – דבר שיכלול הודאה בחוסר השחרור שלהם וגם ביטוי התנצלות כנה ועמוק וביצוע פעולות תיקון משמעותית כדי לכפר על מעשיהם מול אלה אשר היו בצד הנפגע – הם מעבים את רשת ההסתבכויות הסמסקארית שלהם. מכניזם הגנתי להתמודדות עם חרדה בעייתי זה (כפי שנלמד על ידי זיגמונד פרויד) מופעל מיידית, לא רק הזדהות צרה עם "המטרה הצודקת שלנו" (היצמדות סאמסקארית רצינית בפני עצמה!), אלא גם רציונליזציה ששום דבר רע לא באמת קרה, הכחשה או של הטענות על הפגיעה או של חומרת הסיטואציה (ההכחשה לרוב מערבת צורות של שקרים גסים וטיוח אגרסיבי), וכמובן, השלכה בצורה של האשמת הקורבן וכל תומך המנסה להביא אור נוסף לסיטואציה חשוכה ולתקן את העוול על ידי הבאת צדק וריפוי (כולל הבהרה של מהי בעצם דהרמה אמיתית ומה לא).

זיכרו, אחת ההצדקות (ראציונליזציה) הקלאסיות בה משתמשים המתחזה ומקורביו הפרוסים סביבו כרונית, ובייחוד כשהתחלואות והפגמים של המתחזה נחשפים, היא הרעיון ש"שום דבר הוא לא באמת נורא ואיום", וחוסר השחרור שלו, המשתקף בהתנהגותו הנצלנית, הוא איכשהו "מושלם", "רצון אלוהי", "חלק מהחלום האלוהי", ולכן "לא באמת בעיה". למרבה הצער, הצדקה זו זמינה בקלות למתחזים אשר פועלים בתחום של רוחניות מיסטית לא-דואלית, בגלל שמסורות לא-דואליות בדרך כלל מבטאות כהלכה ובבהירות את הרמה המוחלטת הזו, של האמת (paramarthika satya), על הרמה הקונוונציונאלית או היחסית של אמת התופעות (vyavaharika satya או samvriti).

 כיוונים אחרים של אותה הצדקה (ראציונליזציה), שמטרתה היא לגלגל או לבטל כליל את אחריותו הבלעדית שיש למתחזה להתנהגותו הנצלנית ולהשאיר אותו בעמדת זה היודע כל והמשוחרר מכל אחריות, הם אימרות כגון: "המשימה שלי לאנושות היא כה כבירה ותובענית", "כך נראים כוחות טבע משוחררים לחלוטין", "אני חווה את כל קשת החוויות האנושית בטוטאליות", "כנראה זה המחיר של להיות גאון מושלם", "פשוט לא מבינים אותי", "הכל היה מוצדק", "כולנו אנושיים וטועים וגם אני טועה ולכן זה לא באמת נורא". במקרים שונים ההצדקה היא כה חמורה שהמתחזה יעביר את כל האחריות הלאה וינסה להוכיח (לרוב על פי מודלים של תורתו ותפיסתו) איך האחר/הסיטואציה/הנסיבות לא הותירו לו ברירה אלא להתגונן/לתקוף/להוכיח/ללמד על ידי התנהגות נצלנית קשה את "האמת האמיתית" או "להציל את הידע" – וזאת למרות שבפועל, הסיטואציה המקורית היתה שהוא חש שהורידו מכבודו, פגעו בנוחיותו או חיבלו בשאיפותיו או תשוקותיו האישיות.

הדבר צריך להיאמר ללא ספקות ובצורה חד משמעית שלא משתמעת לשתי פנים – המתחזים האלה הם למעשה אנרכיסטים, מכיוון והם פועלים כדי להחריב כל רציונאליות או היגיון אינטואיטיבי פנימי למוסריות ואתיקה. בממלכה הפסבדו-לא-דואלית הזו, "הכל הולך" – לפחות עבור עצמם ועבור השותפים שלהם. אין מידות מוסריות שעל פיהן נמדדים התנהגויות נאותות וכאלה שאינן נאותות.

אי-שניות מזוייפת או מדומה מתוארת על ידי מסורות ההארה כמצב בו אדם מעמיד פני אחד שאין בו שניות, כלומר יש בו רק אחד – אלוהים – ולא כל דבר אחר כמו רצון, תשוקה, הזדהות וכו' בזמן שזהו אינו מצבו האותנטי. הוא משיג את האישור וההכרה לכך ממאמיניו, ירחם עליהם האל, על ידי פקחות, יכולות, מצגים וכוחות מסוגים שונים, אך בפועל ממשיך לקיים אורח חיים של אדם שיש בו הרבה מאוד רצונות, תשוקות, היצמדויות ומאוויים אשר לעיתים גם אגרסיביים ואפילו אלימים מאוד.

הקורא הנבון יבחין שהסוג של "הפרא השיכור מאלוהים" של מסורות החוכמה המטורפת, שנידון בקצרה בקטיגוריה #2 לעיל כדמות רוחנית אותנטית, גם לא מצייתאו מגלה סבלנות לקונוונציה המוסרית-אנושית-חברתית. לבוש בסחבות, לפעמים בעירום חלקי או מלא, בדרך כלל לא מסודר או אפילו מלוכלך, לרוב שקט באופן חריג או משתמש בשפה בצורות ביזאריות ולעיתים קרובות ניצב או מתנועע בצורה מוזרה. פראים חופשיים שכאלה ידועים ב"ניצול" נמרץ של מבקריהם או אלה שרוצים להיות "תלמידיהם" (קדושים-שוטים אלה לרוב לא מאפשרים לאף אחד להישאר בסביבתם לזמן ניכר בתוך מסגרת התלמדות כמו זו המוכרת ממסורות ושושלות של גורו-חסיד, מאסטר-חניך, או מורה-תלמיד). שוב, ניתן לשמוע סיפורים רבים מספור על אנשים שקיבלו חבטה, נדחפו בפראות, ננזפו בצעקות, התעלמו מהם לחלוטין או ספגו צורות אחרות של התנהגות דיי מזעזעת מהדמויות החכמות-מטורפות האלה.

אבל יש הבדלים -ענקיים- בין המתחזים לבין הקדושים-כסילים האותנטיים.

דבר אחד למשל, הוא שתלמידים של קדושים-שוטים מרגישים מבורכים, ולא מנוצלים, אחרי המגע שלהם עם עם הקדוש-השוטה, ההיפך בדיוק ממה שקורה שתלמידים מלאי אמון מנוצלים על ידי מעמיד הפנים. תלמידיהם של המתחזים מרגישים מיד או בסופו של דבר, לא מועצמים, אלא מנוצלים לטובתו של המתחזה. בקצרה ניתן לאמר, המתחזה מתפקד בעמדה של לוקח ולא של נותן.

שנית, הקדושים-שוטים האותנטיים נמצאים בחוסר היצמדות דיי מוחלט לכל מה שקורה בחלום החיים, בייחוד בכל הנוגע לרווחה הגופנית שלהם, בזמן שהמתחזים לרוב דיי מעוניינים לוודא שהם יהיו מוזנים כהוגן, מולבשים כהלכה, תחת מחסה בתנאים נוחים, שמתנהגים אליהם בכבוד, וכן, גם שיקבלו על כך שכר הוגן. במקום להסתמך על חסד אלוהי ספונטאני בכל מה שקורה, המתחזים האלה והשותפים שלהם מתכננים תוכניות מוגדרות נמרצות, מארגנים את הדברים כדי לוודא שהתוצאות יהיו משביעות רצות ומשתלמות וכו'. הם פועלים בבירור בצורה מנטאלית, לא מהזהות הטראנס-מנטלית או טראנס-אישית, באסטרטגיות המתוכננות שלהם ובחישובי ההוצאות והרווחים שלהם, אסטרטגיות שיווק, תיאומים, הפקות, הקמות והתאמות, יוזמות כתיבה או הוצאה לאור וכדומה. ברור שבחלק מהמקרים המתחזים עצמם אינם מעורים בצד הזה של הדברים – יש להם מקורבים מלאי נכונות לעשות הכל או כמעט הכל עבורם, כך שהמתחזה יכול בקלות "לזרום עם הסיטואציה" ולסמוך שהסייענים שלו (ולא אלוהים) ידאגו להכל בזמן שהוא יכול להיראות כמי שרגוע ו"מעל לכל זה".

מעניינים בנושא זה הם אינספור המקרים המתועדים בהם מתחזים אלה נתפסים בקלקלתם כשצוות העוזרים הנאמנים מפשלים ולא מצליח למלא את ציפיותיהם, או אז מתגלה שהם ממש לא "מעל לכל זה" והם מאוד נצמדו לתשוקתם לתוצאה כזו או אחרת.

ולכן, למתחזים שכאלה ובני לוויתם, ה"מאמינים-האמיתיים" האנוכיים, לטעון את הטענה שהם חלק ממסורות ה"חוכמה המטורפת" היא פשוט זיוף.הם לא "נאבדו לחלוטין בהשגחה העליונה", הם לא כנועים לחלוטין. לא, הם ברמה כזו או אחרת דיי נצמדים לתוצאות ועסוקים מאוד בלוודא שהתוצאות משרתות אותם. בקצרה, הם עדיין פועלים מתוך המישור של "עושה", כלומר להיות הסוכן האיגואי של הפעולה.

חלק מהאנשים, אני גם אוסיף, מנסים לאחוז במקל בשתי קצוותיו: הם רוצים להיראות ולהיות מוערכים כחלק משושלת רוחנית של מסורת – ברור שזה מוסיף למעמד שלהם כ"סמכות". ועדיין יש להם את החוצפה להתעלם ו/או לעוות את הלימוד של המסורת והשושלת שלהם בכל הנושא של מוסריות ואתיקה, ואת הצורך להיות ולהישאר חופשי מכל ההיצמדויות והסלידות הסאמסאקריות. ומתי שמישהו מעלה את התהייה לגבי הצרכים המוסריים המסורתיים ביחסי מורה-תלמיד, הם מיד יגידו שהם "לא מותנים לשום מסורת", וש"זו המסורת החיה שחייבת לזעזע אנשים החוצה ממצב הטראנס ההיפנוטי שלהם", וקשקושים נוספים.

דוגמאות נוספות: השימוש הכפול, המעוות והמסוכן באידאות רוחניות מסורתיות כמו עצם האימרה "לאמת אין שום מסורת" קיים בצורות רובת. המתחזה עוטה על עצמו גלימת סוואמי (Swami – נזיר או אדם קדוש בסנסקריט) ומציב עצמו בתוך מסורת, אבל אז מבטל כל אפשרות לטעון נגדו טענות לתשוקותיו, אלימות בה הוא נוקט או ניצול (הסותרות את עצם רעיון הנזירות) על ידי טענות ל"נבואה חדשה" לאותה מסורת, "גישה לידע קדום", "תורה חדשה וכוללת", או "פרשנות מעמיקה ובת זמננו לכתבים עתיקים". מה שיוצא בפועל הוא עיוות מושגים כמו "סניאס" (Sanyas אדם הפורש מהעולם ומתשוקותיו והצמדויותיו מתעמק רק באלוהי) הופך תחת ידיו של בהגוואן רג'ניש האנרכיסט ומתפרש מחדש כאחד הנותן דרור לכל תשוקותיו ו"חוגג" ו"משחק" בחיים – וכך מעוות את המושג להיפך המוחלט שלו.

זה עשוי להיראות משכנע לאלה הנוטים אליהם כרונית, אבל כל אחד עם כושר אבחנה כלשהו יוכל לראות שהמתחזים האלה מנסים להשיג לעצמם את המירב משני עולמות מנוגדים: סמכות מסורתית קדומה ואנרכיסטיות בסגנון "הכל נכון" או "הכל הולך", עם רישיון להתנהג בחופשיות כסמסקארות שלהם. ואם לשים את זה במילים חדות יותר, הם מנצלים, לטובת הכרה, הערכה והאדרה עצמית, את הקונספט ומוסד הגורו ואת שושלות הגורואים האמיתיים, אבל הם לא רוצים כל אחריות הקיימת כקריטריון שנקבע על ידי הגורואים הקודמים של השולשלת (( המתרגם: בין אם השושלת שלהם ספציפית או בכלליות של מבנה קריטריונים זהה למדי, הנקבע על ידי גורואים שונים במסורות אחרות בזמנים אחרים )) והגדיר מיהו כן ומיהו בעצם לא מאסטר רוחני אותנטי.

ומכאן, ניתן לראות כאן הפרה חמורה של "אמת בפרסום": המתחזים מציגים עצמם לראווה כ"גורואים" עם "שושלת" המגיעה מ"מסורת מקודשת" – ואז, מתי שזה לרוחם, האנרכיסטים האלה מפרידים עצמם ממה שהמסורת הזו מחשיבה כאותנטיות וממשיכים להתנהג בצורה מופרעת.

ראוי להוסיף כאן את ההבהרה הבאה. מורה רוחני מהקטיגוריה הראשונה (1) יהיה ללא רבב, ויישאר כזה לנצח. "שיכור מאלוהים" של הקטיגוריה השניה (2) גם כנראה לא ישיב לעצמו את דעתו ויישאר ספוג במודעות חסרת אחרים עד מותו. ה"חבר-הטוב" של הקטגוריה השלישית(3), במידה והוא אותנטי, כנראה יישאר כזה לנצח וימשיך לעזור לעצמו ולאחרים להמשיך במסע ההתעוררות, לעבר צלילות מלאה שלו ושל כל אחיו הברואים. אחד הקריטריונים הברורים המוכיחים כי אדם אינו מאסטר רוחני שלם או אותנטי היא קפיצה מעמדה לעמדה – בתקופות מסויימות הוא יטען לאלוהיותו (1), בתקופות אחרות יטען שהוא "גאון-מטורף" (2), ובתקופות אחרות ינער מעצמו אחריות ויגיד שהוא בסך הכל "חבר-טוב" (3) והכל בהתאם למה ש"יציל" אותו מהחכה ויאפשר לו לשמור על סטטוס קוו של היררכיה וכוח בינו לבין חסידיו. ההיסטוריה מלמדת לצערינו שברוב המקרים גם המתחזים, למרות ניסיונותיהם לקפץ מעמדה לעמדה גם הם נשארים בעמדתם המנצלת.. מי יתן וצלילות ואהבת אמת תנוח בליבם.

המתחזים האלה (מי יתן והעצמי-האלוהי האחד יחון את עונשי הקארמה שלהם (קארמאפוננס -"Karmappunance” – ניתן לתרגם ביטוי זה כ"דינם" או "עונשי הקארמה המגיעה להם"), טוענים לחסינות על ידי השמת עצמם מעל לחוקים החברתיים ונורמות ההוגנות וההגינות, וגם שמים עצמם מעבר למוסכמות של אותן מסורות שבהשראתן הם בכלל שואבים את מעמדם הגבוה.

מי יתן וכולם יתעוררו וישתחררו לחופשי בתוך הערות והחופש האלוהי-המהותי שהם, בחסדו של העצמי האלוהי האחד, האני הטראנסדנטי-פנימי של כל האניים השונים כולם.

מאמרים נוספים בנושא מורים רוחניים, קדושים נאורים ומתחזים רוחניים:

♦ בין הארה שלמה ואותנטית להארות חלקיות – על ההבדלים בין הקדוש המואר והיוגי שנפלהרחבה חשובה על ה"מתחזה" או היוגי שנפל אך מעמיד פני "גורו"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>