על ההבדלים בין הקדוש המואר והיוגי שנפל

בין הארה שלמה ומוחלטת להארות זמניות –

על ההבדלים בין הקדוש המואר והיוגי שנפל

 אנחנו רואים בעידן שלנו הרבה "זייפנים" רוחניים המעמידים פני משוחררים לחלוטין ועדיין הם מתעללים ומנצלים את מתלמדיהם בדרכים שונות. ניצול כזה יכול להופיע במספר צורות, אבל הצורות הפופולאריות הם ניצול של אנשים באופן כלכלי ומיני, ושימוש בצרכיו של המתלמד-חניך-מבקר (ולפעמים גם, נזקקותו) כדי לנפח את עצמם בגאווה, ובהתנפחות נפשית (Psychic Inflation – ראו את האזהרות על האינפלציה הזו כפי שתיאר הפסיכולוג המפורסם קארל גוסטב יונג).

יונג תיאר בהרחבה תופעה של אינפלציה רגשית, מצב בו האישיות מתרחבת אל מעבר לגבולותיה הראויים, על ידי הזדהות עם ארכיטיפ, או בצורותיה הפתולוגיים יותר עם דמות תיאולוגית או היסטורית. תופעה זו מייצרת מוגזמת של חשיבות עצמית ולרוב מפצה על תחושת נחיתות. רוב ההערות של יונג לאינפלציה נוגעים להזדהות של האגו או התודעה עם על-אנושיות ארכיטיפית.

על ניצול כלכלי: (ציטוט מאת ד"ר טימות'י קונוואי – פורסם כאן) "כל חכם נאור אותנטי שאיי פעם פגשתי מעולם לא לקח כל תשלום על הפעילות שלו/ה. תרומות ונדבות יכולות להתקבל, אבל לא גבית כספים…" הביטוי הכי טוב דווקא מגיע מעברית – הקדוש לעולם לא ידרוש ממך דמים (דמי כניסה, דמי שהייה, דמי לימוד או תשלומים אחרים). "…יש סוג של תמיכה שמיימית לכל מי שבאמת נכנע לדהרמה, תמיכה שהובטחה באופן שלא משתמע לשתי פנים על ידי האל קרישנה בבהאגוואד גיטה. אני יכול להגיד מתוך חוויה אישית שכך הדבר. לא הייתי צריך לגבות אגורה על שום הבנת אדוויטה (אי-שניות) ששיתפתי בסאטסאנגים (שאני עורך און-אוף מאז 1990)…" הבנת אדוויטה היא תיאור עניו ויפה להבנה, חוויה או מצב תבוני של "הארה", בו אין חלוקות והתודעה הופכת חסרת דואליות, מאוחדת באלוהי האחד ללא כל שניות) "…אפילו בתקופות בהן היה אתגר כלכלי רציני עקב מצבי בריאות לא תפקודיים של אישתי. הכל הסתדר בסופו של דבר טוב, בעזרת החסד השמיימי. במקרים נדירים הרשתי קבלת תרומה בכדי לסייע בתשלומי שכירות (אם לא שילמתי עליהם בעצמי), אבל מעולם לא היה שום לחץ על סטודנט בנושאי כסף, כמו אצל כל כך הרבה פסאודו-מורים אשר להם (או לארגון שלהם) יש יד ארוכה המחפשת סוג מסויים של פיצוי וקומפנסציה. אפילו גבייה ממישהו 10$-15$ לסאטסאנג של שעתיים הוא דבר תמוה. רמאנה מהארישי, ניסרגדטה, רמהקרישנה, אנאנדהמאי-מה, אנסויה דווי, וענקי הרוח הממומשים לחלוטין באי-השניות (spiritual giants of nondual Realization) לא עשו כך. ה"אמא המחבקת" בת זמננו, אמה (Mata Amritanandamayi, Ammachi), לא פועלת כך. הסיפורים אודות פסאודו-גורואים וחבר מרעיהם הגובים סכומים מעוררי תהייה על סדנאות בהודו ובמערב מסמנים לדעתי שאנשים כאלה לא סומכים על החסד העליון שיתמוך בעבודת הלימוד שלהם."

באשר לניצול מיני: לכל מי שעובד במקצועות הסיוע בעולם התרבותי, יהיה זה דוקטור, מורה בית-ספר, יועץ תרפוייטי, עורך דין וכו', יש הנחיות אתיקה ברורות ונוקשות, בייחוד לבעלי מקצוע גברים, אשר מבהירות שלא לערבב פעילות מינית עם לקוח-מטופל-מתלמד. אפילו בסיטואציות בהן יש משיכה הדדית, בעל המקצוע נדרש בכל לשון וללא עמימות על ידי כללי האתיקה המקצועית שלא ליזום כל התנהגות מינית עם הלקוח-מטופל-מתלמד עד שמערכת היחסים הפורמלית השתנתה והותמרה – כלומר, אין יותר את מערכת יחסים של תלמיד-מורה או מטופל/מרפא. בעלי מקצוע בוגרים יודעים, שהיה ותהיה מערכת יחסים מינית מכל סוג שהוא עם המתלמד-לקוח-מטופל לשעבר שלהם, ייטב לחכות לפחות מספר חודשים אם לא שנה או שנתיים בכדי שיהיו למערכת היחסים סיכויים להתעלות לכדי מערכת יחסים יותר שיוויונית של מבוגרים בעלי מעמד זהה.האזהרות האלה עוזרות לשמור מנגד את הנטיות האנושיות הטבעיות של אחד שנמצא בעמדת כוח לכאורה, לנצל את הכוח הזה, על ידי פיתוי אלה שבאופן טבעי רוחשים כבוד לאדם האוחז בכוח שזה.

כשמישהו טוען לשחק את תפקיד הגורו, הוא מאמץ עמדת כוח מסוג "אחד-עליון" ("one-up power position" – או "כל יכול" או "מקור-כל"), והכוח הזה, במידה והוא נשמר ומוחזק כראוי (ולא פשוט נזנח לאנחות מתוך שיוויוניות אנושית, כפי שהמורים הטהורים באמת יודעים לעשות) חייב להיות מכובד בצורה המקודשת והזהירה ביותר. שידול מתלמדות נשים פגיעות יותר או פחות, עם בקשות לטובות הנאה מיניות הוא ניצול לרעה של כוח בצורה לא אתית ביותר. אם פסאודו-גורו שכזה מרגיש בודד או צריך חברה מינית, הוא חייב להיות בוגר וישיר בנוגע לזה, ולנסות לטפח מערכת יחסים שיוויונית ומחייבת עם פרטנר רומנטי. אם הוא לא מסוגל לזה, ומזוהה עד כדי כך עם הגוף-נפש שהוא ממש צריך התנסות מינית (ולא יכול פשוט לשחרר במיומנות, או "לראות את הדבר" עד שתיעלם התחושה העולה-חולפת המקושרת עם הדחף המיני), הוא יכול לבקר במדינה או ארץ בה זה חוקי להתחבר עם יצאנית או נערת ליווי. או שהוא יכול פשוט להשיג את הריגושים שלו מסירטונים באינטרנט. אבל התעסקות עם הגוף והנפש של המתלמדות (או המתלמדים) שלו מלמדת על חוסר אתיקה וגבולות פסיכולוגיים ראויים.

וכך החכמים הנאורים הבהירו שהתנהגות נאותה היא "נתונה" (Given). הכוונה כאן היא שהחכמים הנאורים מבהירים ש"אין כלום" מלבדו והכול הוא האחד, אלוהים, אך התנהגות נאותה אינה עניין של אישיות או העדפה, אלא היא "נתונה משמיים" או "קיימת" ללא עוררין באופן אינטואיטיבי בתוך ה"כלום-הכל" הזה, ואין הגיון מלבד התצדקות לפקפק בה. וזאת, להבדיל באופן מובחן מפסאודו-חכמים המתמקדים יתרה באידאות מסוג מסויים בלבד, כמו ש"אין מוסר" או "שהכל אלוהי" ועל ידי כך מעניקים לעצמם רישיון לשחרר את הרסן התרבותי שלהם ולנהוג בחוסר איכפתיות לזולת )). שרי סידהראהאמשוואר מהראג', הגורו של ניסרגדתה מהאראג', לעיתים קרובות היה מצהיר: "דע את העצמי, והתנהג בהתאם לכך" ("Realize the Self and behave accordingly."), יכול להיות גם מתורגם כ"דע את עצמך, והתנהג בהתאם".

כן, ברמה המוחלטת, כולם אינם אלא אטמאן/ברהמן (שם האלוהים בסנסקריט), סאט-צ'יט-אננדה קיום-תודעה-אושר (מסנסקריט, סאט מתורגם כאמת או הוויה או קיום, צ'יט מתורגם כתודעה או מודעות, ואננדה הוא אושר עילאי, בליס או חסד מוחלט. הביטוי קיום-תודעה-אושר, being-consciousness-bliss או בפשטות 'הווית אושר מודע' נחשב גם הוא לשם או תיאור האלוהים, הפן הנגלה או הנסתר של אלוהים או תיאור לאדם נאור ומוגשם). ברמה הזו, כל דבר שקורה הוא, אינו אלא לילה (Lila), משחק או ספורט אלוהי (האל קרישנה לארג'ונה בבהאגוואד גיטה: "אף אחד לא הורג, אף אחד לא נרצח"). אבל ברמה היחסית או הקונבנציונלית צריכה וחייבת, ואי אפשר להתכחש שיש התנהגות אתית ודין וחשבון (לקיחת אחריות) לעומת התנהגות בריונית ואלימה והתחמקות מאחריות. להגיד אחרת זה לעשות פארודיה מכל מסורות הרוחניות והפיכתם לסחורה או סטארטאפ מגרה אבל ריק מתוכן והרסני. להגיד אחרת זה להפוך לפארסה את ה"רוחניות המעורבת" (“Engaged Spirituality”) ואת כל האמיתות "הארה למען כל הברואים", "דרך האמצע", המידות, המצוות, ו"אהבת לרעך כמוך". זה ההבדל הפשוט בין אנרכיזם לקדושה. רוחניות אותנטית היא ההשתדלות להנהיג צדק חברתי, גזעי, מיני, כלכלי, פוליטי וסביבתי.

–אין לבלבל– בין רמת האמת המוחלטת של לימוד הדהרמה  (Paramarthika Satya(פארמאהאטיקה סאטיה מתורגם מסנסקריט כ'האמת הבלתי משתנה')עם רמת האמת היחסית (Vyavaharika או Samvriti Satya), שהיא הרמה של האנושיות וההגינות, היגיון ועשיית טוב ציבורי (וויאווא-האריקה מתורגמת מסנסקריט כדוויטה, או שניות. תורת הא-דוויטה, אי-שניות גורסת שאין שניות, יש רק אחדות וכל דבר שקיים הוא אותו אחד, ולכן גם דוויטה או שניות היא בעצם קיום יחסי נוסף המתקיים באי-שניוניותו, בתוך האחד עצמו שהוא סך ומעבר לכל חלקיו).

נעשה הדבר דיי פופולארי לאנשים המזדהים והמושקעים בגורו ספציפי (פסאודו-גורו) לעשות ראציונליזציה (הצדקה) להתנהגות הלא ראוייה, לא אתית והנצלנית על ידי בלבול ילדותי של הרמה האבסולוטית-מוחלטת עם היחסית-קונוונציונאלית. הרבה אנשים נאיבים מוטעים על ידי זה.

בעניין זה יש להוסיף, גם את הצד השני והאבסורדי אולי אף יותר, בו דמויות מזיקות המתחזות להיות בעלות "סמכות רוחנית" מרחיקות לכת במיוחד עם "האינפלציה הנפשית" (כפי שכינה זו יונג) ותאוותם לכוח ועליונות. על ידי התחברות תקופתית מסויימת עם היקשר דהרמי רוחני, הם זוכים להתעוררויות שונות, כוחות וידע, וכך גם "סמכותיות" מתעתעת על ידי דמויות רוחניות אחרות. ואז, בתקופות אחרות הם "קופצים" או "מתעוררים לאמת גבוהה יותר" בה בעצם מדע עדכני, תיאוריות ופילוסופיות מסוגים שונים או כשפים וטכניקות להשגת יכולות, הופכים להיות העיקר והרוח האותנטית הופכת לתפלה. מכיוון והם מגלים יותר ויותר שאותה "אמת מוחלטת" בעצם פורשה לא כהלכה הם אלה ה"מחדשים" אותה. וכך התפתחו תיאוריות על הארה אבולוציונית, "העידן החדש" ו"זורבה-הבודהא" (כי בודהא הוא פאסה). אלה המגלים והופכים להיות משהו "אחר" או "חדש" ו"טוב" או "מפותח" יותר מהקדושים הקדומים בעצם נפלו לתוך תעתוע השניות. בהיצמדותם אל התופעות היחסיות ובתאוותם לידע, כוח ומעמד – בוחרים הם לראות שוב את הפיצול, הריבוי, הנפרדות ושוכחים את ההוויה האחת שמתוכה נובעות התופעות כולן. אלוהים הוא מקור הזמן, ובאינספור הכתבים השונים הוא מתואר כחסר זמן והתפתחות. הקדוש המאוחד עם האלוהי, יודע שטבעו העמוק הוא נצחי, ליבו הוא מקור האהבה הראשונית, וכל הברואים עשויים מהותית מאותו חומר בריאה נצחי. המתחזה וסובביו "התנתקו" מהמסורת (ומהמציאות) וכעת מאמינים שהגורו (היוגי שנפל) הינו ה"משיח" או ה"נביא" או ה"גאון הרב תחומי" שההארה הרוחנית היא ממנו והלאה מכיוון והוא הרבה מעבר אליה והדהרמה האחת היא אינה אלא "אחד מנתיביו" אך "הוא אינו כפוך לה". כל מי שבא להגיד שיש חדש תחת השמש מוזמן להביט שוב בכתבי הקודש, או פשוט למעלה לשמיים כי באופן ברור הוא איבד את הקשר עם המציאות.

כל אחד הרוצה יותר בהירות בנושא זה יכול לקרוא את המאמר הזה (באנגלית) , בו מאופיינים בבהירות  שלושת הרמות של המציאות הלא דואלית – כולם נכונים סימולטנית, פרדוקסאלי ככל שייראה.

3) הרמה היחסית-קונוונציונאלית של ראוי ולא ראוי, נכון ולא נכון, טוב ומרושע, צדק ועוון

2) רמת ה"משחק האלוהי" המעודנת של הנשמה בה "הכל מושלם", הכל קורה לטובת כלל הנשמות, באבולוציה הנשמתית שלהם ובמסע הביתה

1) האמת האבסולוטית-מוחלטת: אין דבר שבאמת קורה, זה הכל חלום בתוך האחד, מודעות לא דואלית (מאוחדת); רק אלוהים קיים (אין עולם, אין נשמות).

הנקודה המהותית כאן היא שעל אחד לכבד, וייטב לו אם יכבד את כל שלוש הרמות, אחרת הרוחניות של אותו אחד הופכת ללא מאוזנת.

הדהרמה, וכל המסורות האותנטיות של רוחניות האי-שניות – מסורות האדוויטה וודאנטה והקשמיר שיווה של הודו, מסורות הזן (Ch'an/Zen/Son) של סין/יפן/קוריאה, מסורות השינגון (Shingon) והטנטרה וורג'איאנה (Vajrayana tantra) של יפן וטיבט, המסורת הסופית הלא דואלית ממחוזות האיסלאם ומסורות האי-שניות המערביות המיסטיות בתוך הנצרות והיהדות הקבלית/חסידית – מושרשות בתוך ומבטאות את עצמן כהתנהגויות מוסריות ואתיות מושלמות.

כן, אפשר למצוא כמות יחסית "שוטים-קדושים" במספר מסורות (avadhutas, majdhubs, yurodivye ואח') שהם דיי מעבר לקונוונציות של התנהגות "ג'נטלמנית" או "ליידית". אבל יודעי הסוד הפראיים הללו גם לא משחקים בתפקיד הגורו הקונוונציונאלי, עם סאטסאנגים פורמליים, גביית כסף מסודרת עבור לימוד, כתיבת ומכירת ספרים של לימוד רוחני וכו', בדרך בה כל כך הרבה מתחזים נוהגים.

רק להביט באדוויטה וודאנטה ההינדית (Hindu Advaita Vedanta) (וודאנטה, יכול להיות מתורגם כמטרת או סוף או יעד או סיכום הוודות [הכתבים הקדושים בהינדואיזם], וכך אדוויטה וודאנטה יכולה להיות מובנת כ"סיכום התורה חסרת השניות" או אי-השניות היא סיכום התורה" או "האמת היא שהכל אחד". הדרך היהודית היא לכנות זאת "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, ה' – אחד), הלימוד הרוחני של שנקרה (המייסד של מסורת האדוויטה הרשמית) חייב בבירור התנהגות ללא דופי, גם לזה השואף לגדולות וגם לג'נאני (Jnani), החכם הנאור המוגשם. "ארבעת התנאים המוקדמים" הקלאסיים לכל אחד השואף לגדולות הן ויווקה (Vivekaהיכולת להבחין בין מודעות אבסולוטית-מוחלטת לבין אירועים תופעתיים), וויראגיה (Vairagya  קור רוח ושוויון נפש מוחלט כלפי עולם התופעות), מומוקסאטווה (Mumuksatva כמיהה גדולה וכנה אל האמת), ושטקאסאמפאטי (Shatkasampatti), שש היתרונות או המעלות הגדולות (שליטה פנימית במיינד, שליטה חושית, מילוי חובות אישיות, "קבלה סובלנית של כל הניגודים" או "קבלה סובלנית של כל "אחר", אמונה רוחנית או אמונה באלוהים, ומיקוד באמת). אם זה תקף לטירון, על אחת כמה וכמה שיחול על חכם נאור אותנטי או גורו!

בעת המימוש וההתגלות של ברהמן (Brahman – אלוהים), המציאות הרוחנית האבסולוטית או קיום-תודעה-אושר עילאי (הכוונה למונח הסנסקריטי Satchitananda – האלוהים המתגלה בפני החכם הנאור), החכם לא מקבל פתאום רישיון להתנהג מתוך תבניות סאמסקאריות ישנותולפעול מתוך דחפי אגו אנוכיים שלא מתחשבים ופוגעים בזולת. לא, התבניות האלה נשרפו ברובם אם לא לחלוטין באש ההתגלות. כל שרידים לנטיות סאמסקאריות של אהדה ודחייה (Raga ו- Dvesha) פשוט נצפים, "רואים את עצמם" למוות ולא פועלים על פיהם, בייחוד כשפעולה מתוך הנטיות הללו יכולה להזיק למתלמד, וזאת אפילו אם הנזק היחידי יהיה בלבול המתלמד להבחין בין מה שהולם למה שאינו הולם. (וכל אחד שינסה ברצינות להתווכח שאין אבחנה בין התנהגות ראויה ונאותה ללא ראויה ולא יאה הוא הזוי לחלוטין וכנראה פסיכופתי או בעל הפרעת אישיות).

ניסיונות לשידול נשים או פעולות להבאת ערימות של כסף ממתלמדים וקהלים הם סימנים ברורים של מישהו שנדחף ונמשך על ידי הסאמסקארות (Samskaras) שלו, מתייחס לאנשים כאובייקטים לשימושו וחסר אמפתיה. אחת ההגדרות החביבות עלי ביותר לשחרור או "הארה", מגיעה מסוואמי אנאמאלאיי (Annamalai Swami), אחד מבניו הרוחניים הנאמנים ביותר של שרי רמאנה מהארשי; הסוואמי ב-1980 שהגדיר הארה בבהירות: "זה כמו כוח כבידה אפס, שום דבר לא מושך אותך יותר"( "It's like zero-gravity. Nothing is pulling you anymore").

יש להביא לשימת הלב, שהלימוד הרוחני הזה של סוואמי אנאמאליי נוגע יותר למימד המניע או ההתנהגותי, יותר מאשר רק למימד הקוגניטיבי/מנטלי של רמת ה"הבנה". זה חשוב להבהיר זאת כדי לחדד ש"התעוררות" או "הבנה" אינה "הארה" אמיתית והידע העמוק באמת הוא שגם ברמת המניע וההתנהגות לא אמור להיות רבב, או היצמדות-סלידה המביאה עמה תוקפנות, אגרסיביות, תשוקה וחוסר אמפתיה לזולת. פירוש או ביטוי ההארה של הסוואמי הטוב, מגיע ממישהו שהוא –חופשי- באותנטיות, לא ממעמיד פנים שהתחכמות מצדיק את חוסר החופש כסוג מסויים של "חופש אמיתי", כמו שאוהבים לעשות כל כך הרבה נאו-אדוויטאים. נאו-אדוויטה היא כל דרך המגיעה מהרעיון שאפשר להוסיף "חידוש" [neo או new] לאדוויטה [אי-שניות]. הדבר אינו אלא אבסורד מוחלט שכן אדוויטה (אי שניות) או הדהרמה [רוחניות אותנטית] היא שכל התופעות, ולכן גם כל השינויים, הם מה שמכונה היחסי, או זה שאינו "המוחלט". כל תופעה יחסית, מתקיימת כחלק מתוך אותו "אחד ומוחלט" ועל כן אי אפשר להגיד שהאמת התחדשה או ה"מוחלט" מתפתח. גם לתאר את ה"חידוש" בצורה בה מצויין שהאמת היא אכן אותה אמת חסרת זמן, אך הדרכים אליה והפרשנויות שלה אינם עדכניים לזמננו הוא במקרה הטוב טעות בורה ויהירה, ובמקרה הרע נוכלות ועבודת אלילים. כל מסורות הנאו-אדוויטה לוקות בהיצמדות לקיטוב לא בריא לצד אחד של המטאפורה המושלמת של האמת האחת הפרדוקסאלית. זה שורש הביטוי ה"יוגי" (יוגה היא אחדות, ולכן יוגי הוא "מאוחד") ש"נפל" חזרה למצב הפיצול (פיצול בין אני לאחר, בין העבר לעתיד, בין פעולה לאי-פעולה, מאמץ וחוסר מאמץ וכו'.

ההתנהגות של נאורים אמיתיים כמו רמאנה מהארישי, סוואמי אנאמאליי, ניסרגדתה מהראג', רמהקרישנה, אננדהמאי-מה, אנסויה דווי, אממה אמריטאננדה-מאי ורבים אחרים כלפי המבקרים והמתלמדים שלהם ביטאו ניקיון כפיים ללא רבב. אף אחד לא קיבל מעולם את הרושם, הקלוש ביותר, שהאנשים והנשים הנכבדים והנכבדות הללו ניצלו מישהו לתועלתם האישית. לא, זה הכל היה להעצמת האחר, לא דיכויו. אלה "מעניקים" (Givers) אמיתיים, לא "לקחנים" (Takers).

זה מאוד חשוב להבחין בין "הבנה" ברמה קוגניטיבית בלבד בשונה משחרור-מוקשה-נירוואנה אותנטי.

זה פשוט לכל אחד לבוא אל הראשון, הבנה אינטואיטיבית-מנטאלית בהירה של לימודי אי-שניות, המביאים לבהירות מסויימת וגישה לידע עמוק, ביטחון עצמי ומצב תודעה מבושם. זה דבר אחר לחלוטין לבוא אל השני, איבוד של כל שניות .האמת, היא אינה תובנה ולכן זו שוב, במקרה הטוב בורות ובמקרה הרע זיוף לתאר את "המצב הסופי" כמצב בו חיים בשלמות מתוך ה"הבנה". אהבה אינה תובנה, החיים תמיד דורשים מאיתנו – עכשיו – לאהוב… איך הבנות קשורות לזה? הקדוש המצוי במצב המוחלט הוא זה אשר מעולם לא זז יותר מאותו רגע בו קרה הדבר שקרוי בצורה מטאפורית בלבד "הבנה" (סאטורי, קנשו, התעוררות קונדליני, התגלות או ישיבה תחת העץ הבודהי), ולא "יפול" לעולם לחשוב שיש דבר אחר מאלוהים, האמת או המוחלט.

להיות משוחרר באותנטיות זה להיות חופשי לחלוטין מכוחות הסאמסקארה, המתדלקים חווית אגו ודוחפים ומושכים אותה סחור סחור דרך האהדות והסלידות הכובלות. רק להיות ב"הבנה של שחרור" ללא חופש אמיתי זה אשלייה ענקית, ובמהרה יתנוון לסוג של נרקיסיזם, חוסר אמפתיה, ונטיה לנצל יצורים חיים אחרים כפי שראינו אצל כל כך הרבה מורים שרצו יותר גדול ויותר הרבה, והתיימרו להוביל אנשים בטרם הובילו עצמם הביתה. בגלל זה, למשל, המאסטרים הגדולים של הזן/צ'אן, הבחינו בין ה"הארות" הראשוניות, הזמניות, מה שמכנים מאסטרי הזן היפאניים "סאטורי" (Satori) או "קנשו" (Kensho) ובין החופש הסופי, האמיתי, של השחרור המוחלט anuttara-samyak-sambodhi – אנוטראה-סאמיאק-סמבודהי.

אינדיקציה נוספת אם כך בנושא זה, על מנת לזהות נאו-אדוויטה או פסאודו-אדוויטה, שהיא בעצם אי-שניות-מדומה או רוחניות מזוייפת היא פשוט להקשיב מה אומרים אותם מורים המתיימרים להיות ב"מצב הסופי". ישנם אלה אשר מתארים את ה"הארה" או "המציאות" לפי ה"התעוררות" או "מה שקרה להם", ישימו דגש ניכר על "מי שהם" לעומת הקדושים הנאורים אשר היו לפניהם, יעשו הבחנות אינסוף בין רמות מציאות, זמנים ואנשים. אלה הם הנאו-אדוויטאים. במידה מסויימת ניתן למצות בגסות את הבנתם כ"כולנו אחד והמציאות אחת, אבל…" ויש תמיד -אבל- "מה שאני הבנתי הוא…", "בזמננו אנו כדאי ל…", "הנבואה החדשה היא…", "האמת העמוקה יותר שהתגלתה הינה…". ההמשך תמיד ידגיש דווקא את ההיפך – יחסיותן של התופעות. המורים המוארים האותנטיים תמיד יתארו את החיים כשלמים, יגידו שאין הבדלים ממשיים בין האחד לאחר, בין ה"נעלה" ביותר לבין ה"נחות" וחסר הכל, ולעולם לא ידגישו במיוחד כל סוג של 'היררכיה' בינם לבין האחרים. קדושים או חכמים נאורים אותנטיים לא מדגישים את ההבדלים בין "איך שהיינו פעם ואיך שנהיה בעתיד" ובטח שלא מייחסים חשיבויות יתרות ל"התעוררות" או "הידע" או "הנבואה" הספציפית, הייחודית והמיוחדת כל כך שהם ורק הם רואים ומביאים לעולם ולאנושות הסובלת, חסרת הנבואה והאלוהים. הצורה בה הם מדברים הפוכה לחלוטין, ניתן לסכם זאת בגסות כ"זה נכון שאנחנו יישויות נפרדות… אבל כולנו אחד" ולכן יש לאהוב, ולכן יש אהבה!

החכם הנאור האותנטי מלא האהבה, מעניק ומשרת את הכלל מתוך דחף טהור אותנטי וללא כל רצון לקבל עבור עצמו, ומסייע לאוכלוסיות והאנשים הצריכים זאת ביותר (בד"כ מתועדים בכתבים סיוע לעניים, יתומים, חסרי ישע מסוגים שונים והדרכת מחפשים רוחניים הסובלים ברמות שונות) תוך שהוא מטיף לחיים של צדקה וממלא אחרים בהשראה לתת עוד ועוד לנזקקים –  בעוד החכם הנאור יודע שהחופש הוא הידיעה ש"תמיד היינו ותמיד נהיה אותו דבר". הגורו הנאו-אדוויטאי דואג רק לעצמו כשהוא פורט לאנשים על תשוקותיהם להתעצמות וכוח, וממקד את חייו בהפצת ה"ידע" וה"הבנה" המיוחדת שהוא מביא כפיתרון להשגת יעדם הנכסף, הכוח המושלם שעדיין אין להם – "ההארה החדשה". כך, מוצאים עצמם כתות רוחניות במצב לא בריא של עיסוק מתמיד בשוני, העדפות וייחודיות אישית, מצב בו נותנים דגש מופרז למצב "תבוני" התפתחותי הגבוה (אך ריק מתוכן האהבה) של הגורו שלהם לעומת מצבם ההתפתחותי הנמוך.

כן, יש רק את המודעות האחת, ללא השניות, כאן, עכשיו ופה – ממש בעת קריאתך שורות אלה.

כן, אולטימטיבית "שום דבר לא משנה". כן, אין צורך לבדות מליבנו ולסחוב את מטעני האגו השואף, המתחרט, המתעב או המתעב את עצמו. אבל צריכה להיות לקיחת אחריות. אדם צריך באמת ובכנות –לחיות- את המצב המשוחרר. לא רק לדבר על "ההבנה".

ישנה אימרה המיוחסת לישוע, "על פי פירותיהם תדעו אותם: עץ טוב מניב פירות טובים, עץ רקוב מניב פירות רקובים". זה בערך מסכם את המידה על פיה עלינו לשקול את הסמכויות הרוחניות שאנו בוחרים לעצמינו. הפירות הם המטאפורה מעולה לטעמם ואיכותם של המעשים, ההתנהגות, האווירה והחיים בין התלמידים והחסידים, ובעצם את טעמו של מפעל החיים של אותו אחד הנמדד. המורה הרוחני המואר, הקדוש הנאור – מניב לנו מפירותיו את נקטר האהבה.

כל טוב (ו-חופש- טוטאלי ואותנטי!) לכל מי שקורא את זה…

באהבה וחסד

העצמי העמוק ביותר שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *