עבר לו שבוע שלם מאז שלחת את המייל ולבסוף התפנתי להקדיש לו את מלוא תשומת הלב והאצבעות, צר לי שלא התפנתי לכך קודם… אבל, האם עבר לו באמת שבוע? נכון, השמיים מסתובבים (או אנחנו), הכוכבים נעים במסלולם, האנשים הולכים מסביב והתמונות מתחלפות… אבל, האם כל זה, מעבר לתיאומים היחסיים של הקנוונציה החברתית והתהליך האנושי, הוא באמת "זמן" שאנחנו עברנו, בו או דרכו?

כמו דיון-אוהב נצחי זה, כך העצמי – ללא זמן, מעבר לתופעות – שכן הוא מפנה אל המתבונן בהן!

ברוך השם והמילה, השבח לתופס הגדול !

חלק אותנו, אחד מוחלט – כדי שנהיה לך לשניים ! אלוהים המוחלט, הדואג תמידית לפרוס אותנו כמידות (צמצומים) ולשמרן בתוכך !

…אם כולנו בעצם אותה מודעות ופשוט הרוב המוחלט לא מזהה זאת, אז מדוע מי שאחד עם המודעות הזאת לא יכול לראות ולהרגיש דברים מעבר לתחום שהגוף הפיזי שלו מאפשר? אם המודעות שמסתכלת דרך עיניו של אדם מואר היא אותה מודעות שרואה את מה שאני רואה, אז למה אותו אדם מואר לא יכול לראות גם את מה שאני רואה, לדעת את מה שאני חושב וכ׳?

שלום גיא,

תודה על תשובתך. אקדיש יותר זמן לחזור ולקרוא בה ע״מ שאוכל להתעמק יותר במשמעות. אגב, אני מניח שזה ברור לך אבל חשוב לי לציין שאני לא מצפה ממך לענות מהר לאימיילים שלי. תענה מתי שאתה מוצא לנכון אם בכלל – הכל בסדר מבחינתי : )

התחלתי לראות ביוטיוב כמה שעות של ריטריט של James Swartz שמלמד Vedanta מה שרק מחזק יותר את המשיכה שלי להיכנס עמוק יותר לחוכמה. התחברתי בדיוק לאותם דברים שמצאתי באתר של טימותי, דהיינו היחס הרציני שלו לערכים ולדרך (ג׳יימס לא חוסך עקיצות על ניאו אדוייטה בתור שיטה, למרות שהוא מכיר אישית ואפילו מחבב את המורים, או לפחות את אלה שיש להם כוונות טובות). אני צופה בכל מיני הרצאות ומעניין איך עם השנים קל יותר לזהות מהר איזה מורה מונע ע״י Maya ואיזה הוא נקי. פעם שמעתי הרצאה של רב שציטט משפט שאישתו אמרה לו: ״אדם יכול להיות בשני מצבים. או שהוא סוגד לעצמו או שהוא סוגד לאלוהים״. ברור שיש רמות של אפור במידת ההתקשרות לאגו אבל ממש כאב לי לראות וידיואים של ״מורים״ עם אינטיליגנציה גבוהה שסוגדים בעיקר את עצמם ומשתמשים באינטיליגנציה שלהם להשפיל ולבלבל את תלמידיהם התמימים שמצידם משוכנעים שמשהו בטח לא בסדר אצלם. תוך כדי השיחה אני רואה איך התלמיד מסתבך בקורי העכביש שהמורה טווה לו ומצטער שלא יכולתי להיות שם באותו רגע להראות לו איך המלכודת בנויה ולחסוך לו הרבה סבל. אז נזכרתי באתר שלך ופתאום חשבתי כמה חשוב הדף שמסביר איך לזהות מורה אמיתי ואיך שצריך שדף זה יהיה מוכר לכמה שיותר אנשים שמנסים למצוא את דרכם לפני שהם נתקעים באחד המלכודות. אולי צריך להתחיל לטפטף את הקישור בפורומים המתאימים : )

אחד הדברים שאני תקוע בהם בהבנת החוכמה זו השאלה של הסבל. מגיל מאד צעיר, לצד הצמאון התמידי שלי לדעת מהי האמת האולטימטיבית, תמיד רציתי להגיע למצב בו אדע שאוכל לעמוד בכל סבל (נו מה לעשות, ילד פסיכי). לא פלא שראיתי במקרה המפורסם של  Thích Quảng Đức (ראש מנזר בודהיסטי שהצית עצמו) כמשהו מעורר השתאות. האם נראה לך שהבנה מעמיקה של האמת היא זו שאיפשרה לו לעבור יסורי גיהנום בשלווה שנראית בלתי אפשרית או האם זו תוצאה של טכניקת מדיטציה מסויימת שמאפשרת מידה כזו של ניתוק מהאותות הפיזיים שהגוף מקבל? הסיבה שאני שואל היא שאני שומע אנשים שהבינו את האמת מדברים על כך שהם לא מפסיקים להרגיש כאב כמשהו שמפריע ולכן לא ברור לי למה אדם ״מואר״ שכואבת לו השן יקח כדורים נגד כאבים אם הוא כבר לא נמצא במצב שבו סבל הוא כבר לא בלקסיקון?

אשמח לשמוע ממך,

אמנון

אמנון:

גיא:

נמסטה אמנון אהוב,

ג'יימס שוורץ הוא אדם כל כך חכם, כיף לשמוע אותו, כיף ללמוד ממנו. הוא מלומד אדוויטה גדול, ומציג את הדרך לא דרך שניתבו החכמים בצורה מאוד רהוטה. זה מישהו שאפשר ללמוד ממנו הרבה על ה"דרך" של ה-נטי נטי – לא זה לא זה, כלומר, ברהמן – הוא לא שום תופעה. יש לו הרצאות מרתקות בהחלט והוא מדבר מתוך ידיעה עמוקה גם אם אני לא מסכים איתו על כל דבר שהוא אומר.

זה למשל – טקסט מדהים (!) של ג'יימס על אנדרו כהן –

http://www.shiningworld.com/top/images/stories/pub-pdfs/Articles/A_Fallen_Yogi.pdf

ובמקום אחר, ולהיפך, באחת השיחות איתו הוא תיאר בלבול של מישהו ששאל אותו שאלה ביחס לתשובות שנתן ניסרגדתה מהאראג' על עניינים כאלה ואחרים. ואז ג'יימס היקר אמר – אל תשכחו שניסרגדתה לא היה מורה אלא פשוט דיבר מהחוויה הישירה שלו. וזה מאוד תמוה בעיני, פרדוכסאלי ככל שיהיה – מורה מלומד יכול לשחק בהחלט משחק אותנטי מול תלמיד ובאמת לסייע לו, אבל האם מר ג'יימס היקר אומר שדרך האדוויטה היא "הדרך" ולכן תשובה אחרת היא לא באמת "טובה" או "נכונה" מספיק?

האמת אינה שיטה, האמת היא הפלא, ההוד והמודעות הפתוחה אינסוף. אין דרך "להגיע" אליה אלא אפשר רק "להיות" או ל"דעת" אותה (Knowing By Being).

אני כל כך מסכים איתך, כשאנשים מדברים על "משהו" (בדרך כלל מתוך אינטרס, בורות, טעות או מזימה) וטוענים שהוא ה"דבר" הם פשוט אומרים את זה, זה ממש נמצא שם גלוי ועל פני השטח. בזמן שכשאנשים אחרים מדברים את ה"דבר" גם זה, פשוט נמצא שם, קורן. העצמי מדבר אלינו (עצמו) ברמות שונות, וכן – אתה לגמרי שומע אותו, יודע אותו. לאורך ההיסטוריה הדתית הרבה מאוד דמויות שנויות במחלוקת (שגם, על פי תורתם ולא רק על פי מעשיהם ניתן לראות את הכתובת על הקיר) שהפכו לזרם רוחני גדול (אושו, מהארישי מהאש יוגי, פרבהופאדה ואחרים) שאולי מביא הרבה מאוד טוב, אבל בסופו של דבר אינו שלם ולעיתים גם מסוכן.

כתבת: " תוך כדי השיחה אני רואה איך התלמיד מסתבך בקורי העכביש שהמורה טווה לו ומצטער שלא יכולתי להיות שם באותו רגע להראות לו איך המלכודת בנויה ולחסוך לו הרבה סבל."

אני, כמוך, כואב את כאבם הנסתר של כל המנוצלים ונפגעי הכתות ואכן אפשר לעשות הרבה דברים כדי לעזור ולתת, ברוך השם ובעזרתו בלבד – אנו יכולים להיות אור לאחרים במקום שבו הם יודעים או לא יודעים שיש עלטה והסתרה. עם זאת, חשוב מאוד לזכור שהקדוש ברוך הוא, בורא כל תופעה, הוא בורא הסבל (או כפי שאומרים הבודהיסטים – Samskara is Nirvana) ואין לנו באמת "יכולת" להציל מישהו, או למשוך כבמטה קסם של מילה או מעשה אדם מחוץ לאשליה (גם במובן הבסיסי של צורת חיים פוגענית, וגם במובן המוחלט של התעוררות לטבע המציאות). כל שאנו יכולים לעשות, הוא לעשות משהו, בתפילה כנה ועמוקה לבריאות ושלום בין כל הברואים והתופעות… זוהי הפעולה-לא-פעולה (Karma Yoga) או מעשה חסר פניות למען הטוב הכולל. וחשוב לזכור – למען הטוב הכולל. בין אם נוכלים/פסיכופתים או פשוט נרקיסיסטים חולים-רגשית – המצב של הגורואים הללו הוא עצוב וכואב בהרבה… כמו שאמרת בצורה כל כל יפה – רשת הקורים (Samskara Net) הופכת ומתעבה עם הקידוש של התשוקה, הרצון בשם וכוח, בעונג או בחוויות פסיכו-מאגיות, לכן בכל המסורות והדתות האותנטיות ישנן הזהרות מתמידות – גם אם מופיעים בך יכולות, כאריזמה, כוחות… הישמר מפני המחשבה שהן שלך, שהן אתה, ושיש לך משהו – הכל מידי השם, ואנחנו לא נפרדים ממנו אל מול תופעה חיצונית (תלמיד שצריך להעיר/להכניע או אני מרפא את התופעה של גורואים וכתות). האלוהים הגדול, מרפא הכל, באקסטאזה ואור של הילינג מוחלט, כל הזמן את הכל – אם אנו רואים לנכון ובבהירות ובתום לב – אנו יכולים גם להקים פרויקטים עולמיים לריפוי של סבל, בעודנו יודעים שאנחנו בסך הכל עושים מה שאנחנו יכולים ויודעים, פשוט 'ככה' (Tathata), כי זה הדבר ההגיוני/שפוי/מיטיב לעשות, כפי הבנתנו המשגת כרגע. גנדי כתב על כך הרבה – מאבק ללא אלימות.

טוב הלב שלך והחברות הפשוטה המוגשת לכל אדם באשר הוא (גם, כמו שחווית ברגישות העמוקה כל כך שלך, לאותו 'תלמיד' בסרטון היוטיוב) היא האור האמיתי, השיוויוני, של האחד הרואה את עצמו. הגלים של השניות אל מול התופעה הולכים ושוכחים ככל שאנחנו יודעים שהוא זה גם התופעה וגם הצופה בה, הוא שהוא לא אחר מאשר אני מוחלט.

כתבת: "אחד הדברים שאני תקוע בהם בהבנת החוכמה זו השאלה של הסבל" –

איך אפשר להיות "תקוע" בכלל? שהרי השאלה הזאת המניעה את חייך (כפי שכתבת מספר רב של פעמים בשיחותינו) היא פתיחה נצחית, היא הפתיחות עצמה !

איך זה, שאתה – אור אינסוף, אחד שלם ואלוהי – הוא גם סבל, וגם התהליך של סבל ההופך לאור? איזה פלא זה, מי אתה? מה זה? מה יש יותר מהפליאה הזאת, המגלה לנו עוד ועוד, יותר ויותר… חושפת את קיומה מעבר לזמן של התודעה – המהבהבת אותנו כזכרונות, אירועים ותופעות – מחברת חלקים רחוקים בתוכינו ומביאה יותר ויותר שלום (Shanti). אום – שאנטי שאנטי שאנטי !

בקשר לסיפור הבלתי נתפס של טיץ' קואנג דוק באמת שאינני יודע אבל הסרטון ביוטיוב בו רואים אותו ממשיך לשבת בעודו עולה בלהבות הוא בהחלט חידתי ומהמם, מרגש, כואב, מעורר השראה, בעתה פחד וחמלה, ומה לא… מה לא… ואיזה מורשת ותנועה הוא הביא איתו בפעולה האמיצה/מטורפת הזאת.

שאלת –  האם נראה לך שהבנה מעמיקה של האמת היא זו שאיפשרה לו לעבור יסורי גיהנום בשלווה שנראית בלתי אפשרית או האם זו תוצאה של טכניקת מדיטציה מסויימת שמאפשרת מידה כזו של ניתוק מהאותות הפיזיים שהגוף מקבל?

אני חושב שזה לא תשובה של צד אחד במשוואה (כוח יוגי או פשוט הבנה של האמת) מכיוון והדברים שזורים זה בזה. הגוף הוא מתכלה, החושים מתכלים, הרגשות, המחשבות, והתפיסות – גם הן מתכלות. מה יש להתרגש כשמופיע מצב, מחשבה, רגש או תחושה, בטח שכאב? נכון, זה כואב, אולי מאוד אפילו – אבל זה לא אני, זה לא אתה, זה רק הגוף (הפיסי, הרגשי או התודעתי-נשמתי) שעובר תהליכים כואבים ומענגים, בעוד אני, אתה, וכל ברוא – איננו הגוף אלא רק בעליו (הרי, אתה וכולנו אומרים "הגוף שלי" או "איבר" שלי כואב) ולכן כמו שאתה יודע שאתה כבר לא מתרגש מאוטו גלידה שעובר בסביבה (כי כשהיית קטן התרגשת, והיום אתה בוגר ומבין שזה נחמד לפעמים לאכול גלידה, אבל גם הגלידה היא עוד משהו נחמד בתוך יקום ענק ורחב אינסופית), בהתאם למבנה שלך והרגישות שלך תוכל גם להרגיש שהכל בסדר, גם אם הגוף הולך וכואב או מתכלה.

אפשר, כמו שאמרת, לפתח כוחות יוגיים ומדיטטיביים, וייתכן שאנחנו גם נימשך לסוג כזה של פעילות רוחנית (ומוטב שנשמור את זה בצורה בריאה ונדע להבחין – זה לא זה, Neti Neti, כלומר הכוח המדיטטיבי/יוגי הזה, הוא כוח, הוא לא המציאות/אלוהים, ומכיוון ואלוהים הוא בורא כל הכוחות ורק מצמצם עצמו באופן יחסי לכוח כזה או אחר), ואפשר גם להגיע לרמות ויכולות מאוד מרשימות. יש אנשים שזו פשוט האיכות או הטבע שלהם, להתנזר לחלוטין, ליסוע למערה בהרים… לאחרים יותר מתאים להיות בעלי בית, משפחה, פרויקט או שותפים בתוך קהילה – כל אחד מאיתנו הוא מתנה מאוד מסויימת… אבל האמת היא שגם כשנהיה דבר כזה או אחר באופן יחסי וזמני, וגם שאנחנו באמת באמת המתנה הייחודית והספציפית הזאת, כשנמות (פיסית) נגלה (ובמסורות מסויימות אף ממליצים ברגע המוות לדבוק במחשבה ש) – הכל הוא אור-אמת-ריק, הכל הוא אותו עצמי.

אמנון ידידי, אחי למסע החיים האלוהי, אתה מרבה להשתמש במונחים כמו "אנשים שמבינים את האמת" או "אנשים מוארים" ואומר שהם אומרים כך ואחרת… האם לא כדאי לחשוב – מהי האמת באמת? מיהו אלוהים שאני, אמנון, כבר יודע? מה אתה, אמנון אהוב, אחד ומוחלט המתחפש ועולה כמיקסם של זווית ראיה פרטית, שם ותודעה אישית, יודע והווה כבר, מתמיד ולנצח? זה אתה, החכם, שיודע להבחין באנשים שמדברים על, ומתיימרים ללמד את, אבל שוכחים שאין הבדל בין המדבר למדובר, בין המלמד למקשיב, והיטבת לתאר זאת בעצמך. שים לב, הקדושים הנאורים, החכמים האמיתיים של הדת והרוח לא מדברים על מצב שהגיעו אליו, לא מתארים זאת ככוח או יכולת, ובטח שלא מתפארים ב"כמה" כיף להם שהם לא סובלים.

נראה לי, שגם את זה אפשר לזהות בנקל, מיהו אותו חבר-טוב אותנטי (רבי, שטראץ, לאמה, רושי וכו'), ומיהו אבא (קדוש, רבי, בודהא וכו') שכן אלה מדברים רק על כך שהמציאות היא כבר אחודה, עוזרים לנו לזכור ולא לשכוח, ובעיקר משרים עלינו ומזינים אותנו באור אלוהי, ברכה, חסד וטוב (Goodness) טהור. מגלים לנו את הפנים האמיתיות (Swaroopa) של כולנו.

 

Buddham saranam gacchami

Dhammam saranam gacchami

Sangham saranam gacchami

אנחנו חוסים בצלו של הבודהא (עקרון ההתעוררות הרוחנית)

 אנחנו חוסים בצלה של הדהרמה (הלימוד הרוחני האותנטי)

 אנחנו חוסים בצל הסנגהה (הקהילה הרוחנית)

המקלט המשולש – Tisarana – The Threefold Refuge (טהרוואדה בודהיזם)

 

פלא, הוד והלל, למתכנת האחד של כל התוכנות, המחשב-מוח האחד (Ishvara) המתכנת אותנו כפי שאנו – צלם ודמות של תוכנה אחת ומוחלטת !

 

שלך, בחברות אמת (סאטסאנגה)

גיא

 

אמנון: