מהי הארה רוחנית?
או
האם ישנה חוכמה משותפת של הארה רוחנית בתוך הדתות והמסורות המיסטיות?
איזור "הארה" באתר 'רוחניות אותנטית' מכיל תכנים אשר עוסקים בשאלות הבאות:
1. איך בדיוק, מניחות ומסבירות המסורות הגדולות את פסגת ההישג הרוחני, תהא קרויה זו הגשמה-אלוהית (God Realization), הארה, התעוררות, שחרור, התקדשות, או רווחה פנימית מושלמת (Optimal Well-Being)?
2. מהם המאפיינים המשותפים והשונים המונחים במסורות הגדולות ביחס ליעד הרוחני הכה חשוב – הארה?
תוך סקירה אינטנסיבית של הספרות הרוחנית (מאות רבות של ביוגרפיות רוחניות, אוטוביוגרפיות, וספרי הדרכה של מורים רוחניים נאורים מהעבר ומההווה, ממזרח וממערב) ומעבר על ראיונות אישיים מעמיקים עם מנהיגים רוחניים בני זמננו, ניתן לגלות שלמעשה לאורך כל המסורות מבוטאים קריטריונים ברורים וחותכים למדי, אם לא זהים לחלוטין, של נושא ה"הארה" או התייחסויות מפורטות וזהות ליעד ההגשמה הרוחנית העילאי. הבדלים תרבותיים וטקסיים בהחלט קיימים אבל ישנה זהות ותמימות דעים בכל הנוגע ל"איכויות מוארות". כולן גורסות שאם נחקור ונדבוק באהבה לאמת באותנטיות, גם אנחנו נגלה את מה שגילו אינספור מיסטיקנים ואנשי רוח – האלוהים, (אל-שדי, ברהמן, אינסוף, אללה, Absolute, God, סאט-צ'יט-אננדה Sat-Chit-Ananda, מו Mu) או המוחלט, הוא נצחי בשלמותו העילאית אשר אינה ניתנת לתיאור או תפיסה. כל התנועות, כל היישויות, כל המימדים והאנרגיות כולן, מתקיימות במציאות נבראת אחת, שמקורה באותו אחד מוחלט. זה, אשר אינו נמצא אי שם במקום אחר, מכיוון וכל המקומות מתקיימים בתוכו – הוא תמיד פה, בזמן שמעבר לעבר ועתיד – עכשיו. מהותית – אין ולא תיתכן הפרדה בין אלוהי ואחר מכיוון ותכונת ה"אחרות" גם היא אחת מתכונותיו. כל הברואים כולם אינם אלא נברא אחד, המכיל בתוכו את כל הקיום המוכר, הלא מוכר, והבלתי ניתן להכרה.
יש רק את המציאות הזאת, חסרת מבנה, חסרת צורה, חסרת צבע, חסרת צליל, חסרת מצב, ועדיין באופן פרדוקסלי וסימולטני זו משחקת ככל המבנים, הצורות, הצבעים, הצלילים והמצבים של אינספור העולמות ואינסוף ההוויות המאכלסות את העולמות האלה.
בקצרה, יש מציאות אחת אשר עושה הכל והווה ככולם.
זו האמת האחת (Truth of Truths, האור הגנוז, הסוד, נירוונה, סהג'ה-סמדהי), העומק הנסתר המשותף לכל מסורות החוכמה הנצחית. לאמת פנים אינסוף אך מהות אחת, מכיוון ויש רק דבר אחד – אלוהים. אותו אחד אשר רק בחסדו אנו תופסים את המציאות כמפוצלת לשניים – היש והאין, המלא והריק, היותר והפחות. כל דבר, כל פרט, כל יישות, כל אחד וכל "אני" שמתקיים בכל מימד שהוא, הוא אותו אחד יחידי ומוחלט. זהו סודה של התשובה שענה אלוהים למשה במעמד הסנה הבוער. כששאלו משה, 'ומה אומר כשישאלו אותי מיהו אותו אלוהים? מיהו האחד אשר שלחני להוציא את היהודים מעבדות לחירות?' ענה לו האחד: "אהיה אשר אהיה" (I Am That Am). כל ."אני" פרטי, הוא אותו אני אחד, יהיה אשר יהיה.
היהדות הראשיתית מבוססת על אברהם אבינו, המאחד הגדול. בתקופה שלפניו היה ריבוי אלים ובאיזורי ארץ ישראל (כנען דאז) המיתולוגיות והפולחנים פרחו. אברהם, אבי המונותיאיזם היהודי איחד את הזרמים (דמה לו אחריו מוחמד, אשר איחד את השבטים הערביים) סביב העובדה הרוחנית שגורסת שאף וייתכנו אלים שונים, הם אינם אלא חלקים של אל-אב או מקור מציאות אחד יחידי ומוחלט. זעקתם של אברהם אבינו, משה רבינו, ישוע משיחנו, מוחמד נביאנו ובודהא מוארינו נשמעת היטב ובחדות בתפילה היהודית המפורסמת – שמע ישראל, ה' אלוהינו, אדוני – אחד!
איננו רבים, אנו אחד. על אף שהחלקים שאנחנו נראים שונים, אנו למעשה חומר אחד, מציאות אחת, שלמה, אלוהית ומוחלטת – שהיא למעשה העצמי האמיתי שלך, והעצמי האמיתי של כולם. העצמי האמיתי של כל העצמיים כולם נמצא ממש כאן (קרוב יותר מהמיינד, קרוב יותר מגלגלי העיניים, קרוב יותר מקרוב) וממש עכשיו (לפני שאפשר בכלל לחשוב על העצמי הזה). אי אפשר ולא צריך לעשות אובייקט, תפיסה, או כל דבר "ידוע" מהעצמי חסר הצורה הזה. בדיוק כמו שקצה האצבע לא צריך לגעת בעצמו וגלגל העין לא צריך לראות את עצמו בכדי לתפקד לתפארת – אנו, בפשטות חסרת ניתוח – כבר – העצמי חסר השניות הזה. אין צורך לעשות "דבר" או אובייקט מהטבע ה"לא-דבר" המהותי שלך כמקורם של כל הדברים, ההוויות, התהליכים והתופעות. אתה מודעות פתוחה, מוחלטת.
להוויה המוחלטת או המודעות הפתוחה הזאת, אין כל "מציאות יריבה" שיכולה להתחרות או להתערב או לחסום אמת עילאית זו. חווית מחסומים רגשיים, הפרעות או מתחים אינם יכולים להפיג את המציאות הזאת, שהיא המציאות האמיתית שלנו ממש כאן וממש עכשיו. אפילו מה שנקרא "אגו-מיינד" או "קארמה" לא יכולים להתערב או לגרוע ממה שהננו תמיד: מודעות פתוחה ואינסופית, קיום חסר שינוי בתוך קרקע חסרת קרקע, בה הכל קורה לנצח – מיינדים, גופים, עולמות.
מכאן, כל מי שבודק בכנות את החקירה-העצמית הנצחית, "מי אני?" או "מה אנחנו?" – יגלה את הפלא הלא יתואר והיופי של מי שבאמת כאן ומה שאנחנו באמת: רוח נצחית, כוללת ורב מימדית, נוגעת ומחלחלת לתוך (אך לא לכודה בתוך) גוף-מיינד-נשמה או אישיות. טבעינו האמיתי הוא הויה לא מוגבלת הממציאה את ה"חלום" על ההתנסות המצומצמת של ההויה האנושית.
על ידי החסד האלוהי (בעזרת השם, אינשא-א-ללה או 'אם הדבר ירצה את אללה'), אנו נמצא, כשם שמצאו כל המיסטיקנים והקדושים ברחבי העולם בכל תקופות האנושות – מודעות טהורה או רוח אינסופית, הקודמת לעלייתו של ה"אני" האגוצנטרי, היא האלוהים האחד העל-אישי (סופרא-פרסונלי) והמעבר-לאישי (טראנס-פרסונלי). אחד המתעלה מעל אך גם מתקיים כאישיות ספציפית בעלת חלק ממשי ומלא אהבה.
מהי "תפיסת המציאות המוארת" או "מצב ההארה"?
ניתן לקבוע שכל הדתות המיסטיות מסבירות את תפיסת המציאות המאוחדת הזו, את ההארה, כבעלת שתי רמות או מימדים (עם חלוקות שונות ביניהם או בתוכם אך עם מאפיינים זהים לחלוטין אשר ניתן להגדיר כשניים):
* הרמה המוחלטת – (פרמהאטיקה-סאטיה pâramârthika-satya, אין עוד מלבדו, אחדות, Anatta, Yoga, דבקות, אין שם אף אחד)
זו רמת השלמות הבלתי ניתנת לתיאור או תפיסה של אלוהים שהוא מעבר ליש ואין, מעבר לאיכות ולחוסר באיכות, זה שאינו קיים ואינו נעדר מכיוון וזה, האלוהי, הוא אינו דבר, תפיסה או הגה.
* הרמה היחסית של החלוקות והאיחודים – (סאמווריטי-סאטיה samvriti-satya, ספירות-מידות-מצוות, סדהנה)
בתוך הרמה בה אותו אחד מוחלט אינו ניתן לתיאור, הוא גם מתקיים לכאורה ונתפס כשניים. אלוהים ובריאה, אחד ואחר, מחשבה ודממה, אנרגיה וריק. ומכאן, בהכרח יש גם נכון ולא נכון, צדק ועוול, אהבה וכאב, געגוע ומלאות, אמת ואשליה, מימוש רוחני חלקי ומלא (של האמת האחת חסרת החלוקות) ומסע נצחי משלמות יחסית למושלמות מוחלטת.
במישור היחסי, פונקציונאלי, פרגמטי, אנחנו עושים אבחנות "דואליסטיות" בינך לביני, הוא והיא, עוזר ומזיק, צודק ולא צודק, וכו'., אבל ברמה המוחלטת של מה שיש באמת, המתגשמת (וממומשת) דרך האינטואיציה האלוהית הנשגבת והעמוקה ביותר (הידיעה-דרך-הוויה האותנטית שלנו), אנחנו מוצאים שאין כפל, הפרדה או "אחרות", אלא רק מציאות אחת (לא דואלית) נצחית.
כל המסורות הרוחניות-דתיות האותנטיות (זרואסטרים, יהדות, נצרות, אסלאם, הינדואיזם, בודהיזם, זן ועוד) מכירות בכך ששתי הרמות, שהן לכאורה שניים, הן מהותית אך ורק אחת. לכן המסע האמיתי שבאמת ישנו אינו אלא "המסע חזרה הביתה" – לאחדות שלמה עם הבורא (יוגה, אחדות, דבקות, נירוואנה ואח'). כולן פורשות הסברים ותיאורים מיתולוגיים לביאור שאלת הקיום, ומנחות להכרה בטבע הלא מחולק של החיים, המתבטא כאהבה, יופי, עזרה לזולת וצדקה, הגינות וטוב לב, יושר, חוכמה, סגידה ואושר שאינו תלוי בדבר. העיקרון הזהה המשותף של כל מסורות החוכמה הנצחית הוא הטוב האינהרנטי שבקיום, והמסע היפה והאוהב של השניים שמגלים שהם אחד ויחיד (קיום-תודעה-אושר – Sat-Chit-Ananda או אמת-טוב-יופי – Truth, Goodness, Beauty – Satyam-Shivam-Sundaram). בגלל הזהות האחת שחולקים כל הרמות זו אינה אלא "אשלייה" (מאיה, Maya) לתפוס ולהיצמד לתהליכים ותופעות, הישגים או חוויות, ולטפח את קיומם הזמני כאילו הוא נצחי. לעבוד "אלילים" שונים במקום את האל האחד – אהבה ללא תנאי לעצמך המתגלה ככל האחרים. מימוש של אמת עמוקה זו מתואר על ידי יודעי הסתר הגדולים (Rebbe, Sadguru, Stratz, Roshi, Lama רבי, קדוש, סאדגורו, שטראץ, רושי, למה) בכל המסורות באותה צורה (כמובן בהבדלי תרבות ומנהגים) כמצב של אהבה חסרת מגבלות, אושר מוחלט, ידיעה עמוקה ואחדות עם כל הקיים. כולם מדברים באותה צורה (על אחדותו הרב מימדית של הקיום), מטיפים לאהבה לכל הברואים (המידות הטובות, דרך האמצע של הבודהה, תרי"ג מצוות, בהאקטי-יוגה, קארמה-יוגה) ומקיימים חיים של שירות וצדקה.
הקדושים מעוררים אותנו בהשראה לחיות גם בעצמינו, באחדות עם כל רמות הקיום –מוחלט-רוחני-פסיכו-גשמי.
המסע וסיפור החיים הפרטי שלנו, מתבהר והופך שקוף לאורה של החוכמה הדתית, המפורשת ברוב חסדם של הקדושים האותנטיים. וכך, ה"אני" האינדיבידואלי (עם כל תשוקותיו להגשמה עצמית, כבוד, כוח, תשוקה וכסף), נכנס לפרופורציה ומידתיות והופך "משני בחשיבותו" לקיום הרחב והאינסופי של "האמת" או "אלוהים" המתגלים כאינספור הברואים (גשמיים ורוחניים). האתגר הנצחי של כל אחד, ותמיד, הוא בכל רגע ורגע לזכור ולהתאחד עם האמת שיש רק אחד שמתחפש לשניים. האחד הגדול מתגלה תמיד ברגע זה, כתופעה הנוכחית או ה"אחר" שנמצא רק כאילו בחוץ, ולכן "אני" אוהב "אותו" ומבין שהקשיים, התפיסות והמכאובים האישיים מתקיימים אך ורק בדמיוני.
מעבר לסבך נקודת המבט האישית (נשמה, ג'יווה Jiva, קארמה, גראנטיס Granthis) מתקיים ה"אחר" (העצמי האלוהי בתחפושת – או "ריקות שמתגלה כצורה") הקורא אלי מכל כיוון – "בני, אייכה?".
הפרטי, ה"אני", זה שלו יש את היכולת לאהבה לאנושות, לכלל הברואים, ולכל "אחר" הנחשף אל "מולו" (אדם, יצור, רגש או תופעה) הינו המיקרוקוסמוס המצומצם, בו "אני" יחיד ומיוחד לומד "עד כמה" רחב הקיום שמעבר אלי. המסע הדתי הגדול הזה של מימוש נצחי כאחד האלוהי (הגשמה אלוהית God Realization, שחרור, הארה, Liberation, אנוטארה-סמיאק-סמבודהי – Anuttara–Samyak–Sambodhi), מסע ה"עליה לרגל" הגדול של האחד בתוך השניות אל עצמו האחד – אהבה, אחדות (Yoga), דבקות.
שירים ופיוטים דתיים רבים חורזו בכדי לתאר את האושר באיחוד של האני עם האחר, הפיכת ה"אחד" וה"אחר" למוחלט. ועל הדרכים הפתלתלות ב"מסע" נכתבו פרשנויות רבות – שהרי, מה יכול להיות יותר מתעתע מאלוהים בתחפושת? ממסע "חיצוני" שמוביל אך ורק פנימה? מדרך שמובילה למקום בו היא מעולם לא החלה?
אם נחסה בצלם של הקדושים יודעי הסתר האותנטיים, אלה שאוהבים באמת וללא תנאי – נוכל גם אנחנו למצוא את הדרך הביתה. לחתוך בחרב האמת את האשלייה ולדעת לנצח – אני איני קיים, אני הוא הקיום כולו [אהאם-ברהמאסמי – aham brahmāsmi (אני הוא ברהמן), אנא-אל-ח'אק – Anā l-Ḥaqq (אני הוא המוחלט/אללה), אני ה' אלוהיך, סו-האם – so 'ham (אני הוא הוא / אני הוא זה – I Am He/That) – או המקבילה היהודית לאותו נוסח במדויק – אהיה אשר אהיה (I am That Am)].
זאת כל סבתא יודעת – רב שלוקח כסף על סיוע רוחני או עצה טובה, הוא רב שלא מתקרבים אליו. הקדוש הנאור תמיד יתן לך חינם וללא גבול או תנאי, ולעולם לא יימאס לו להזכיר לך –
אתה הוא הדבר – Tat Tvam Asi – You Are That
~~~
איזה יפי !!!!