… השאלה הראשונה שעולה לי (לא לפי סדר חשיבות) היא זה שמצד אחד ההארה נתפסת כדבר טוב (bliss) אך עם זאת נראה שכל הקונצפט של חלוקת דברים לטוב ולא טוב הוא משהו שמהווה מכשול להארה. נראה כאילו שיש פה סתירה. גם אם זה היה באמת משהו "טוב", אז טוב למי בדיוק? הלא אין בנקודה זו אגו שיחווה את הטוב הזה לא?
שאלה נוספת היא עניין ההארה ומוסר. נושא ההארה בדרך כלל מוזכר ביחד עם הרגשת compassion לכל חי. עם זאת ראיתי שיש אנשים שמוגדרים כמוארים ואוכלים בשר. כמו כן עושה רושם שהבנה של האמת לא תמיד עולה בקנה אחד עם התנהגות שהייתי מגדיר מוסרית. לא מזמן קראתי כתבה מדעית על המוח שחקרה איך קצב סיני שוחט פרה ביעילות מקסימלית ע"י זה שהוא אחד עם הטאו… מזכיר לי מאמר שמצאתי לפני הרבה שנים שכותרתו Zen and the Art of Dive-bombing, or The Dark Side of the Tao ושחוקר את הנושא הזה יותר לעומק (הדף עדיין קיים באינטרנט). בכלל, קשה לי ליישב את ההרגשה האישית שצריך ואפשר לתקן את מה שרע בעולם בו זמנית עם המסר של אדויטה שכל מה שקורה זה בדיוק מה שיכול וצריך לקרות וכל הריקוד הזה מושלם כמו שהוא. אני מניח שכשאוכל ליישב את הפרדוקס הזה אז כל השאלות האחרות גם יפתרו… זה מזכיר לי קטע מהרצאה ביהדות ששמעתי בה נאמר שאדם צריך לקום בבוקר בידיעה שהכל תלוי בו וללכת לישון בידיעה שהכל תלוי בשם. ועכשיו שאני חושב על זה, זה גם די דומה לפרדוקס של "הכל צפוי והרשות נתונה". מצד אחד אני מרגיש באינטואיצה שזה נכון בו זמנית, אבל מכאן ועד רגע ה"אהה" נראה שהדרך ארוכה.
גיא:
העלית שתי שאלות מדהימות, השזורות בעיני אחת בשניה אסכמן כך, ברשותך (אפשר בהחלט להתייחס אליהן גם בנפרד אם נרצה) ואחלק אותן מחדש לשלוש:
- האם חלוקת דברים ל"טוב" ו"רע" הם מכשול להארה?
- האם "הארה" קשורה למוסר ואתיקה?
- על אכילת בשר וגרימת סבל לבע"ח
1. האם חלוקת דברים ל"טוב" ו"רע" היא מכשול להארה?
יש משפט יהודי יפיפייה (סלח לי כי אינני יודע מקור), שאומר – גם אם הרב יגיד לך שימין זה שמאל ושמאל זה ימין – תקשיב לרב. עכשיו זה מעניין, כי לא נאמר "אם יגיד לך שלמעלה זה למטה תאמין לו" אלא נאמר שמהכיוון שלו, מזווית הראייה שלו (והוא הסמכות הרוחנית כביכול) הוא יכול לראות ההיפך, שימין זה דווקא שמאל, מהכיוון שממנו הוא צופה על התופעה (למשמ, אם אתה והרב עומדים אחד מול השני.. הכיוונים הפוכים). מי שלא מבחין בהבדל בין למעלה ללמטה (וורטיגו) הוא במצב נפשי מאוד בעייתי, ולכן חד משמעית – יש טוב, ויש רע – בכל הקשור לעולם היחסי של אני ואחר, צדק ועוולה, גרימת סבל-ריפוי… הקונוונציה החברתית הבסיסית ביותר היא טוהרת המידות המושלם שמגלמים הקדושים האותנטיים (ממליץ לך לקרוא באיזור 'מורים רוחניים' באתר רוחניות אותנטית על נושא זה, באריכות רבה.
החכם הדגול שנקרה היה מראשוני ההוגים שביטאו בצורה כל כך בהירה את האמת המוחלטת, הכביכול מחולקת לשניים (או שלושה) חלקים או רבדים – על כך באיזור 'הארה' באתר גם).
מערכת ה"אהדה-סלידה" הפנימית שלנו (סאמסקארות) היא מקור אפשרי לבלבול וההטעייה הפנימיים והחיצוניים, שכן אנחנו "מעדיפים דברים מסויימים ודוחים אחרים, ועל ידי פירוש כזה אפשר לדבר גם על "ההעדפות הבעייתיות" שכביכול ממסכות את עינינו (המחשבתיות, רגשיות, רוחניות) מלראות את האמת (הארה במובן זה היא טבענו האמיתי, טבע הבודהא, ואנו יכולים להתעורר לטבעינו זה) – אנחנו כל התופעות, הטוב, הרע, היפה והמכוער – אנחנו המציאות.
1. האם "הארה" קשורה למוסר ואתיקה?
אני באופן כללי הרבה פחות משתמש במושג הזה (הארה) בשיח ומשתמש בו בטקסטים באתר דווקא כדי לכרסם במשמעות השגויה הרווחת (מישהו שהופך ל"מואר"). מבחינה אטימולוגית, טבע הבודהא (בודהא – 'זה שהתעורר', או עקרון ההתעוררות שאומר שכולנו הדבר ואפשר להתעורר אליו) הוא הכל, כמו שקרישנה אומר לארג'ונה בבהאגוואד גיטה: "אני נמצא בלב כל יצור חי". במידה ואדם מתיימר לטעון לכך שהוא התעורר, והוא מודע לטבע הבודהא שלו ושל כל יצור חי, שכן הוא-הוא אותו טבע אחוד, מן הסתם סביר להניח שחוסר החלוקה המוחלט מביא אותו לקירוב לבבות (הדואלי שאינו דואלי) עם כל הברואים (החמלה הבודהיסטית, לצורך העניין).
כל אחד יוכל לבחון ולהיווכח בעצמו, שההיסטוריה המתועדת מראה לנו שכל מסורות הרוח העמוקות – המדוברות לראשונה על ידי הבודהות (– ישוע, מוחמד, אברהם, משה, שקיאמוני, מהאווירה ושאר אבות המייסדים של הדתות השונות) ומתוארות בהרחבה על ידי חכמים נאורים רבים נוספים (ויש באמת אינספור מהם) ממשיכי דרכם, מתארות חיי מוסר ואתיקה ללא רבב. ביטא זאת מעולה הסאדגורו (גורו האמת) סידרהאמשוואר מהאראג' (המורה של נידרגדתה מהאראג', כותב הספר אני הוא זה – I Am That המפורסם): דע שאתה הוא העצמי (או – דע את עצמך), והתנהג בהתאם".
אנשים שרוצים לקחת, רודפי בצע, שם ותהילה, עוצמה והישגים – משתמשים בכל דבר, כולל באימרות רוח ופילוסופיות בשביל להשיג את מאווייהם, ולהרגיש, לחוות ולחשוב כפי שמסייע להם לחשוב. מי יתן וכל הצמאים לנצח ירוו צמאונם בברכת הנקטר השופע תמיד בליבם, ונדע כולנו שאין צורך לחפש דבר בחוץ (מאיה) אלא רק בתוכינו, ונהפוך לאהבה מושלמת החוצה (דאיה). אנא עשה שלעולם, לעולם לא נשכח אותך !
ועדיין, כולנו בודהות בעצמינו, אור המודעות הוא אחד והוא כולנו, כך שמסע ההתגלות לעולם לא באמת מסתיים, וכולנו תמיד יכולים להיות "עוד אלוהים" או "יותר קרובים לטבעינו", מכיוון וזהו כשלעצמו מאמץ חסר מאמץ "להיות טוב יותר בעיני האל" (כפי הבנתי המשגת אותו). הארה או אי-דואליות היא רב מימדית, שכן היא כל תופעות החיים כולן, ואנו הקטנים, "נפתחים" יותר ויותר לדעת, להבין ולראות ש-אנחנו המציאות- על כל מימדיה.
אני כותב עכשיו בדיוק בדיוק בנושא זה, מאמר שכותרתו כנראה תהיה 'תחומים ורמות בהארה רוחנית שלמה (God Realization)' שמכוון לשאלה למה בעצם אנחנו "מתעוררים" ?
האמת המאוחדת היא כבר אנחנו, ואנו "נפתחים" אליה יותר ויותר ברמות שונות (כרגע אני, בעזרת חכמים נאורים גדולים בהרבה ממני כמובן, מונה 15):
- הבנה וידיעה פנימית אחדותית (אני איני אני, אני המוחלט/אלוהים/המקור)
- כל התופעות הן קדושות (אלוהים הוא גם ה"אני" וגם ה"אחר")
- אי שניות ב"שיטה" או "דרך" (Nonduality of Method)
- אחדות רגשית / אי-שניות בחוויה הרגשית
- אחדות המניע – מוטיבציה לא דואלית
- פעולה לא דואלית – אחדות המימד ה'עושה'
- אחדות הזמן – תפיסת המשכיות לא דואלית – בתוך/מעבר ל'עכשיו'
- אחדות המרחב – תפיסת מרחב לא דואלית – 'כאן' נצחי וחסר גבולות
- אחדות במערכות יחסים – דואליות לא דואלית
- סגידה לא דואלית – אחדות במימד הפולחן והתפילה (בהאקטי)
- אחדות הלשון – תפיסת שפה/מילה/קונספט לא דואלית (אחדות פסיכו-לינגוויסטית)
- אחדות הצדק – תפיסת מוסר ואתיקה לא דואלית
- תפיסת כסף/שפע לא דואלית
- מיניות לא דואלית
- תיאולוגיה לא דואלית – תפיסת אלוהים מאוחדת
אני מקוה שבקרוב אוכל להעלות אותו לאתר שכן הוא מיישב הרבה שאלות מרתקות כמו אלה שאתה מעלה כאן. בנתיים, לקריאה נוספת אני יכול להציע את מה שכבר יש –
קריטריונים לקיומה של "הארה רוחנית" או "הגשמה רוחנית" אותנטית – https://www.authenticspirituality.co.il/?page_id=117
זה עוסק בדיוק במה שאנחנו מדברים עליו כאן, קרא את זה בתשובה לשאלה הבסיסית שלך " נושא ההארה בדרך כלל מוזכר ביחד עם הרגשת compassion לכל חי. עם זאת ראיתי שיש אנשים שמוגדרים כמוארים ו……"
3. על אכילת בשר וגרימת סבל לבעלי חיים
אני חייב להגיד מראש כאן, אני טבעוני בעצמי הרבה מאוד שנים. אינני זוכר כרגע מה היה הדבר שהתחיל אצלי את הטבעונות, רק יכול לקשר את זה ל"השראה רוחנית" ודחף להתרחק מצורות שונות של סבל (שלי ושל אחרים).
אין ספק שהסיבות לא להתקרב לאוכל מתועש, בטח שלאוכל מן החי הן רבות (בריאות, אקולוגיה ועוד) אך נושא זה מרובד מאוד בכל הנוגע להעדפה אישית, קונסטיטוציה גופנית אישית, היסטוריה אישית וכמובן זמינות ופתיחות לדברים חדשים. אין ספק שהברוטאליות הבלתי נתפסת שבהייחסות האדם לבעלי חיים היא נפשעת הרבה מכל רצח עם או שואות שהיו אי פעם (כולל הכחדת הניאנדרטל ע"י ההומו-ספייאנס). מי יתן והאדם יהיה בשלום עם כל חי ואמא אדמה, וחזון הקשת בענן (ביטוי אינדיאני אבל קיים, שוב, במסורות רבות) יתגשם במציאות – וזאב וכבש ידורו ביחד, בטבעונות מוחלטת ושואפת לשמש (התזונה הפראנית המושלמת).
אנחנו, בסך הכל, יכולים לדעת ש"הכל יהיה ברהמן, כי הכל הוא ברהמן" (כפי שאמר זאת שנקרהצ'אריה או שנקרה החכם), ותוך כדי שאנחנו יודעים שכבר, הכל הוא בסדר וכפי שהוא, אנחנו יכולים באותה טבעיות לרצות, לשאוף, לסייע, לתת ולהעניק לעצמנו ולאחרים בשביל לעשות, קצת (או הרבה, על ידי פרויקטים גדולים) יותר טוב.
שלח לי בבקשה, אם תוכל ותמצא, פירושונים שונים והכי טוב אם יש את הסיפור החסידי עצמו, ומאיפה הוא לקוח. אם זה מעניין, ואם לא אפשר להמשיך הלאה… אותי זה מסקרן דווקא, שתף אותי במקורות או בתובנותיך, אני אשמח.
תודה רבה לך על שיח פורה ומרתק…
בברכה ואור,
ג.
אמנון:
עשיתי חיפוש על המשפט שכתבת לגבי הקשבה לרב אפילו אם הוא אומר ששמאל זה ימין וכ׳. המקור הוא בספר דברים, פרק יז׳ פס׳ יא. את הפרשנויות של רש״י והרמבן לפסוק ניתן למצוא כאן: http://bit.ly/1rK7F6p
הבעיה שאני רואה כאן זו מידת היכולת של התלמיד להבחין בין בקשה של רב אמיתי להאמין ששמאל זה ימין לבקשה של רב שיקרי להאמין שלמעלה זה למטה, במיוחד אם התלמיד תמים, לא מסוגל לעשות את האבחנות האלה ונאחז בכל מילה של הרב.
הסיפור על האדם שהלך לאיבוד ביער ללא ספק מיוחס לרבי חיים מזנז, ונתקלתי בוריאציות שונות בפרטים (פעם זה גבר שהולך לאיבוד, פעם זה אישה, משך הזמן שהאדם הוותיק יותר אבוד ביער, ניואנסים שונים בחילופי הדברים ביניהם וכ׳). כמו במקרים אחרים, הסיפורים מושפעים ממספריהם ומשתנים קצת עם הזמן. הפרשנויות לסיפור מיוחסות לרב עצמו ושניהם נראים לי יותר ברמת הפשט מאשר בסוד (גם המנוסים נמצאים בעצמם ביער, היתרון שבשיתוף פעולה וכ׳). אלה כמה הקישורים הרלוונטיים שמצאתי:
אוכל להעמיק יותר ולהביא מידע נוסף אם זה מעניין אותך.
מעניין שהזכרת את פאפאג'י – השאלה שלי לגבי אכילת בשר עלתה כאשר קראתי שתלמיד שלו שעכשיו מאד פופולארי בזכות עצמו (mooji) אוכל בשר ותהיתי איך לאדם שעל פניו נראה ש״תפס כבר את העסק״ ומרושם ראשוני נראה שמדבר דברי טעם ועוזר לאנשים לזהות את האמת, לא מפריע לאכול בשר. שוב, אני לא חושב שזה קרטריון עקרוני כאשר משכללים את כל הפרמטרים אבל היה נראה לי שאם מישהו תופס את האמת לגמרי, זה אמור להתבטא בכל תחום.
לגבי הנושא של הבנה שהכל בסדר כמו שהוא יחד עם שאיפה לשינוי מצב שאינו טוב – את זה אני צריך עוד לעכל קצת, כי לא ברור לי איך אפשר בו זמנית להיות מונעים לייצר עולם טוב יותר עם פחות אכזריות וסבל ובאותה נשימה לקבל את זה שהעולם מושלם כמו שהוא עם האכזריות והסבל שבו. למה יש צורך לשנות משהו מושלם? אפשר כמובן לטעון שזה לא אנחנו שמשנים אלא פשוט נותנים לאלהים לשנות דרכינו, אבל שוב, מה זה משנה אם נהיה צינור שמאפשר את השינוי או אם נהיה בורים אטומים ואכזריים כאשר הכל ממילא זה אלהים והוא מושלם כמו שהוא?
מתנצל שאני מתעכב על הנקודות האלה, אבל יש לי נטייה לרצות להבין משהו עד הסוף לפני שאני עובר לדבר הבא. תודה רבה על הקישורים הנוספים, אשמח להתעמק בהם יותר.
חוסר שעות שינה מתחיל לתת את אותותיו אז אפרוש בשלב זה : )
להתראות,
אמנון
גיא:
שלום אמנון יקר,
וברוך השם (איזה שם שלא ניתן לו) שנותן לנו שמות שנוכל לכנותו !
תודה גם על המקורות החכמים, איזה ברכה שאפשר לדרוש במה שחשוב ועמוק ומשמעותי עבורינו : ) ולשתף את החוכמה… להתנצל? חלילה ! אני בעצמי צוחק לפעמים ואומר "סליחה שאני כזה מציק, אבל בעצם נראה לי ש…" ואני מכיר את ההרגשה… אבל למה לא בעצם? מה יותר חשוב מלדעת את האמת? אני חולק איתך את הרצון לדעת עוד ועוד, את הדבר שאינו ידיעה אך כל הזמן שואף להיעלם לתוכה !
בנוגע לסיפור הראשון (ימין ושמאל) נראה שהפסוק המקורי גם יכול להיות שונה, אבל הרמב"ן בחר להכניס לפירוש רשי עוד דברים… מאוד מעניין, אבל אני בוודאות יודע שחכמים מדברים על זה גם במונח של ההבדל בין ימין שמאל, לא כתוב מעלה-מטה… שזה מאוד יפה, כי על זה אי אפשר להגיד שלמעלה (האל) הוא בעצם פחות מלמטה (יצר הרע) ביהדות, מכיוון והפילוסופיה מושתת על האלוהים הטוב, האמיתי, והאחוד (גם אם הוא לא תמיד מתואר כך על ידי חכמים "פחות") אשר "ברא" את עולם התופעות… כמו שאמר המהראג' – ואיך יכול להיות שהוא "נטש" את העולם? ואיפה העולם נמצא בעצם, אם לא בתוך אלוהים, כאלוהים?
ולכן, גם בסיפור השני, אולי אני פשוט חיפשתי בסיפור את האיש שבא ואומר – חברים, אולי זה נדמה לנו שאנחנו "תקועים" בתוך היער אבל איזה חסד וברכה שאנו מקבלים חיים, שמאפשרים לנו להיתקל באנשים טובים ולהסתייע כשצריך !
חיפשתי בסיפור השני עומק או כפי שאמרת יפה, סוד, אך כנראה שהוא, או החוכמה שבסיפור, לא כל כך נסתרת… באמת היא פשוטה – החיבור החברי והאנושי שבתוך תופעת ה"פגישה" או ה"התחברות" שאנו חווים בתוך העולם הזה, עולם שהוא שאלה אחת גדולה (יעד עבות) ללא קצה וגבול. הסוד העמוק ביותר הוא ש"אנחנו" הפשוט הוא כל דבר, גם השאלה וגם המרחב שבו היא נשאלת מכיוון ואיננו באמת אף אחד מהן, אלא ה"אנחנו" האמיתי אינו שום "דבר" שהוא… זהו הסוד העמוק הגדול…
יש אופנישדה מאוד עתיקה, בשם – סוד הלימוד של היער הגדול, שיחות על יער מזכירות לי אותה… תוכל לקרוא קטע ממנה כאן –
…
אפשר להתייחס לזה כמו שאלה שאינה על מוג'י, אלא על הדבר עצמו ללא אדם ופרסונה, כלומר – מישהו שמכנה את עצמו מורה ולו תלמידים והוא עושה לעצמו הנחות או
אני חושב שהחכמים מלמדים אותנו אמת עמוקה יותר מכל הישג, והיא האמת שהדבר היחידי שקיים (מכיוון ואין כל דבר ש"קיים" באמת ובאופן ממשי בתוך המציאות, אלא רק מציאות לא נודעת ובלתי ניתנת לידיעה או קיום), במובן הדואלי, הוא אהבה וצמצומיה, זאת אומרת, החיבור או השלום שבין חלק אחד לאחר, וגם אם דרך התנגדותם של ה"שניים" אינה אלה צורה מאוד מצומצמת של אהבה… של אחדות. של אמת !
ולכן, אני לא חושב שיש נקודה שבה "הגענו" ואז יש השלכות, אלא אפשר אולי יותר לשוחח על הנושא כמו התגברות של משהו, אבל של מה?
אם אנו מרגישים נפרדים, או לא "אהבה" או לא "האמת" – כל מה שיש לנו לעשות הוא לאהוב את כל מה שיש, לתת מעצמינו כפי הבנתנו… מה יש, שאפשר "להשיג" אותו באופן ממשי שלא יחלוף ויותיר אותנו עם אותו חיפוש/שאלה וניסיון לאהוב או לחבר את כל החלקים יחדיו, שוב?
אין דבר כזה… הוכח לי שנולדנו (ולכן אנחנו יכולים להשיג או שיהיה לנו משהו), הוכח לי שאנו קיימים באופן ממשי שהוא לא תופעה חולפת… לא נולדנו, ואנחנו החיבור שבין כל הדברים, אנחנו אהבה.
כשאנחנו חושבים שאנחנו משיגים משהו, אנחנו רק "נתקעים" או מותחים את האשליה ואנחנו באמת 'מאמינים' שהמציאות הזאת שרירה, שקרה לנו משהו! "אני אדם, אני קיים, ולי קרה משהו !"… ולכן הדחפים העמוקים האלוהיים, לאהוב בכל הצורות ובכל המימדים – נפתחים לנו יותר ויותר מעצמם, איננו מעוניינים לקחת או להשיג באמת, גם אם לוקח לנו גלגולים להבין את זה… ברוך השם שהוא גלגל שמאפשר לנו בסוף להבין את האמת!
יש סיפור זן עתיק שאני לא יודע את מקורו, שאדם כלשהו נפגש עם "בודהא" כזה שיודע הכל או משהו בסגנון, ואז הוא שואל אותו מתי הוא יגיעו להארה – הבודהא פונה אליו ואומר לו לו בעוד מספר גלגולים תגיע להארה… האיש מתבאס וחושב איזה נורא עוד כמה יש לי לעבור! מאות שנים!
אדם אחר שפגש את אותו בודהא, שאל אותו מתי הוא, יגיע להארה ויפגוש את אלוהים, אותו בודהא ענה לו – ראה את העץ שם, כמות העלים שיש עליו הם ככמות הגלגולים שתצטרך לעבור בטרם תפגוש אותו. האדם נפל על האדמה בבכי של אושר, כששאל אותו הבודהא למה הוא מאושר, ענה לו האיש – איזה אושר לדעת שזה יקרה מתישהו ! וזכה בהארה שכל כך כמה לה, הידיעה שהוא כבר מחובר אפילו אם הוא "רחוק".
אנחנו לא "משיגים" כמות של אהבה ואחדות פנימית, אנחנו פשוט אוהבים, כמה שאפשר, כל פעם עוד קצת. אנחנו הוא הדבר ש"מתפתח" כך באהבתו, זהו ה"תהליך" וגם אם חוויות או הבנות מאיצות אותו נראה לי קריטי בבחינה הזאת לשאול – למה בעצם אנו מתעוררים? מה מתעורר דרכינו? האם זה הבנות ויכולות וכאריזמה? אם כן, חבל כי אלה חולפים… האהבה – היא לעולם נשארת.
כן, נראה לי שאפשר לתפוס לעומק את המציאות, אבל לא "לתפוס את האמת" שכן היא אינה תפיסה… הגות מעמיקה מפרקת את המושגים הללו ומראה עולם סודי ורחב יותר, לא חלקי אלא הוליסטי ורב מימדי והתשובה שאנו מגלים במעמקים היא הרבה יותר רחבה וגדולה מהשאלה…
– > כתבת… "למה יש צורך לשנות משהו מושלם?"
אתה צודק!
אין צורך!
הכל כבר מושלם כפי שהוא, לנצח אחד עם מקור סיבתו – המציאות/אלוהים!
לכן, אין באמת מה לשנות, ואין מה לעשות, אין צורך ואין סיבה… אבל אפשר, אפשר לעשות יותר טוב, אפשר לעזור ואפשר להבריא, מותר לנו, אם אנחנו רואים עוולה לרצות לתקן אותה, אם רואים כאב לרצות לרפא… זה לא שהכאב הוא "שטן" כלשהו (כל דבר שלילי אבסוליטית, כל מושג שלילי שהוא, בארכיטיפיותו הוא 'שטן'. פגשתי אנשים שמכנים את עצמם מורים מוארים ונחרדתי לגלות שמבחינתם אסור לא להגיע להארה… כלומר, יש גן עדן וגיהנום, והוא בחיים האלה – המואר הוא בגנעדן וכולם צריכים לנסות לצאת מהגיהנום), הכאב והעוולה הם בסדר, אבל איזה יופי שאנחנו גם שפויים ובריאים שאנחנו יכולים לראות שאפשר שיהיה יותר טוב?
זה לא ש'הכל מושלם ואין מה לעשות', זה 'הכל בסדר, אני מאושר, ואיזה יופי יש לי מה לתת ולעזור' – זוהי התנהגות אך טבעית כשאנחנו פונים למודעות שאנחנו, שהיא עצמה כל התהליכים היחסיים. אני המודעות, אני לא שום תהליך… ואם כבר יש תהליך שמופיע – ברור שאני הוא התהליך הזה – תהליך מטוב לטוב, לנצח.
כולנו אחד
לא שכחנו
Aham Brahmasmi
אמנון:
… אהבתי את הסיפור על השאלות לבודהה לגבי מתי תגיע ההארה. ניסיתי לחפש את המקור ומצאתי שתי התייחסויות, כצפוי עם שינויים בניואנסים, אבל אותו מסר ויופי, רק שבשני הקישורים לא מצאתי ציטוט לגבי המקור. זה מופיע כאחד הסיפורים בקובץ סיפורי זן יפים בקישור הבא:
וזה מופיע גם בקישור הזה
הפרדוקס הוא שלמרות ש״הארה״ זה לא משהו שמגיעים אליו, בכל זאת מזווית דואלית בכרונולוגיה של אנשים שערים לגמרי לאמת יש תקופה שלפני ההבנה ותקופה של אחרי ההבנה, וזה יוצר אצלי את הרצון להיות כבר ״אחרי״, עם זאת איפה שהוא אני מבין שאין ״לפני״ ואין ״אחרי״ ואין מי שצריך להתעורר. כנראה אני צריך פשוט להמשיך ללא ציפיה ואם ההבנה תגיע, אז היא תגיע ואם לא אז לא נורא כי שום דבר באמת לא קרה (למרות במקרה כזה אני מניח ההיבט הצר של האגו ירחם על מר גורלו ויקנא בברי המזל שזכו בפרס ההארה…) זה מזכיר לי קטע מצחיק של מישהו בשם ריימונד סמוליאן שכותרתו ״סיפור עצוב״ וזה הולך ככה: ״פעם היה איש שמשאת נפשו היתה להיות מפורסם. הוא ניסה הכל אך נכשל בזה. את שאר חייו הקדיש לנסיון להגיע להארה, מצב שבו לא חשוב לך אם אתה מפורסם או לא. גם בזה הוא נכשל״.
ברור שאני לא יכול להוכיח שאני קיים כי אני יודע (ברמה האינטלקטואלית) שאני אשליה, אבל הבעיה שהאשליה הזאת נראית מאד אמיתית. איינשטין אמר פעם "Reality is merely an illusion, albeit a very persistent one", ואת אותו דבר אפשר להגיד על תחושת האני הנפרד. בהינתן שחקירה אינטלקטואלית לא יכולה לתפוס זאת, מה שנותר למי שרוצה להתעורר הוא לחפש טכניקות לראות מעבר לאשליית הנפרדות ולנסות ללמוד מכאלה שכבר לא שבויים בה.
אני חושב שיש לי דרך טובה לתאר את הסיטואציה בה אני נמצא. פעם, שאלתי מישהו שטען שהמדע הפך את אלהים למיותר מה זה אדום. הוא ענה לי שזה פשוט גל אלקטרומגנטי שאורך הגל שלו כך וכך. שאלתי אותו אם הוא יודע איך נראה אדום. הוא ענה שבטח. אז שאלתי אם הוא יוכל להסביר לאדם עיוור מה זה האדום שהוא רואה, ואם הוא חושב שהתיאור הפיסיקלי שהוא נתן לי באמת יספק את האדם העיוור. בשלב זה הוא כבר הבין ש״אדום״ ו״תיאור של אדום״ הם שני דברים מאד שונים. הנמשל כאן הוא שאני כמו פיסיקאי עיוור. אני ״מבין״ את האדום יותר טוב מהרבה אנשים, אבל מעולם לא ראיתי אותו.
אתן לתשובה שלך לגבי מוסר והארה זמן לשקוע קצת ואחשוב עליה יותר….
תודה על הנכונות להתכתב והזמן שאתה מקדיש לכך.
להתראות,
אמנון
גיא:
נמסטה אמנון יקר,
הלל ושבח לאלוהים הנעלה/מתקיים בכל…
… איזה יופי, אמנון אהוב, שאתה ככה מוצא את המקור של הסיפורים היפים שאנו משוחחים עליהם כאן, אם ירצה השם אתרגם את הסיפורים גם ואפרסם באתר. כל תהליך מטבעו "לוקח" זמן, וההתהוות הנצחית היא עובדה ממשית בלב שמעבר לתופעות כולן. אנו מודים לה' על שנותן לנו כוח ותבונה לסדר את העומסים ולממש את חזונו ! (אהבה) ואני מודה לך אמנון על טוב הלב שלך והשיח החכם והמחכים!
כתבת "בכרונולוגיה של אנשים שערים לגמרי לאמת יש תקופה שלפני ההבנה ותקופה של אחרי ההבנה" – אמת, הרבה מסורות ומסדרים מחלקים את זה בצורות כאלה (קנשו, סאטורי התעוררות קונדליני, מות העצמי, ביטול ה"יש" וכו') ואף מגדילות לחלק את ההבנה הראשונית אל מול ההבנה הסופית (ג'יוואנמוקטה, פאנה פי אללה, ביטול במציאות, מינג דאו, סהאג'ה-סמדהי וכו'). האמת, היא אחת, חכמים גדולים מתארים אותה בצורות שונות, אין ספק שישנו פלא גדול, שהולך וגובר בתודעה פרטית שנפתחת ומתעוררת, אבל לטעמי האישי פחות רלוונטי להתייחס לזה בצורה לא שיוויונית (גם בין אדם לאדם, וגם בין תופעה לתופעה או מצב תודעה למצב אחר), זה חוטא לעיקר.
האם זה משנה אם עסק מוגדר כעסק קטן או בינוני ברשויות ? מה שמשנה הוא הטוב, השפע והסיוע שהוא מגיש, הבהירות הפנימית (עסקית, כלכלית וכו') שיש לפועלים בו והתמורה לעולם… כך אני רואה את הניסיון לחלק את המציאות ל"מבינים" וכאלה ש"לא". בעל עסק צריך לעבוד ולהמשיך לנסות להשתפר, לתרגל ולהתאמן, לאהוב את מה שהוא עושה… זו הקבלה מעניינת, הרי, אנחנו, התלמידים הרוחניים של אלוהים – רוצים להשתפר במידותינו, ולהגות רק בו. מה זה משנה באיזה רמת תודעה אנחנו?
גם הנושא של עיבוד רגשי אינו רלוונטי בעיני, הרי זה לא שאדם מואר כביכול לא חווה תסכול או מכות לאגו שלו (הרי מדובר בתהליכים פנימיים בלתי נשלטים). העניין של בגרות רגשית ויכולת הישארות בלב פתוח וללא היצמדות היא תוצאה של תרגול, הגות ואמונה (לטעמי). אנו יכולים לערוך את השולחן, אלוהים מחליט מתי להגיע – אנחנו צריכים לזכור שאלוהים הוא אחוד, ולכן זה הוא שעורך את השולחן, שהרי, כשאלוהים מופיע – אנחנו איננו. מה יש לנו להשיג מעבר להקדשה והתשומת לב שאנו משקיעים כבר? הגלים של התודעה הם תמיד גדולים וקטנים, תמיד יחסיים – אל לנו להיתפס אליהם – אלוהים אינו מצב תודעה חולף.
כתבת "ברור שאני לא יכול להוכיח שאני קיים כי אני יודע (ברמה האינטלקטואלית) שאני אשליה" – אז עם כמה פראדוקסלי שזה לא יישמע, וביחד עם כך שכתבתי שאי אפשר להוכיח שאנו קיימים – ארצה להעלות כאן את התיאור היפיפייה הלקוח מהאופנישדות של אשליה (מאיה) וברהמן (מציאות מוחלטת) – שכן נראה לי שאתה מתייחס לזה במשפטך כאן ובפסקה הקשורה אליו.
שים לב – המאיה, האשלייה, היא כל מה שנצפה, בעוד הרואה – הוא האמיתי. אתה הוא מה שאמיתי, לא מה שאתה רואה, לא מה שאתה שומע ותופס – זה הוא זה שתופס, הוא זה שרואה – ואתה הוא הוא – הרואה שמאחורי הרואה, מה שקרוב יותר מקרוב, מה שלפני הגלגל של העין. אתה הוא הוא (You Are That – Tat Tvam Asi). זהו לא דבר של טכניקה כי אם טבעך, ומעולם לא יכולת להיות משהו אחר ממנו – עודך הוא הדבר, ולנצח תהיה – כך מלמדות אותנו הוודות והאופנישדות החכמות: כשמאיה פונה לברהמן, היא לא נעלמת בתוכו, אין בברהמן חור. כשמאיה פונה לברהמן – מאיה נעלמת.
כתבת גם "אני כמו פיסיקאי עיוור. אני ״מבין״ את האדום יותר טוב מהרבה אנשים, אבל מעולם לא ראיתי אותו"
אבל הבט פנימה – בתוכך הכל קיים ואין אף אחד אחר שיכול להסביר לך מהו :אדום". רק אתה יכול לראות את מה שהוא בלתי ניתן לראייה – אתה היא העין הרואה, אתה הוא המגדיר אדום, אתה זה הכל.
אתה הוא הרואה, אתה הוא הוא ! הלל ושבח לך, הוד ועליון, נמוך וקטון – נקרא לך גם אמנון. תבונה פילוסופית כזו או אחרת יכולה להוסיף ניחוחות מעניינים, אבל אין הדבר מעלה ומוריד ממך, הדבר עצמו, שום דבר….
האחד אינו אלא מתעורר לעצמו.
