מהי כת מיסטית? איך נראית כת מסוכנת?

אבחנה בין קבוצות רוחניות בריאות לבין כתות הרסניות

למילה "כת" (cult) יש קונוטציות דיי שליליות בחברה שלנו, בעיקר בקרב יהודים מסורתיים (ובהשפעת ארגונים כמו "יד לאחים – לא מוותרים על אף יהודי" אשר נלחמים בהתבוללות יהודים) אך גם בקרב הציבור הכללי ישנו חשד ורתיעה. בשלושים השנים האחרונות הולכת ומתגלה לציבור (בעולם בכלל ובישראל בפרט) התופעה הכואבת והמצערת של חשיפתם של מנהיגי כתות כאלימים ופוגעניים, ולא אחת אף הרשעתם בפלילים. לצידם, ועם הרבה פחות רעש תקשורתי – הלכו ופרחו גם קבוצות רוחניות ותנועות חברתיות מבוססות חזון שבאמת הפיצו אהבה, תמכו בהתפתחות רוחנית אותנטית ועודדו שירות לכלל.

עלינו לדון בטבע של כתות, גם של בריאות ומועילות, וגם של לא מועילות ולא בריאות, לא רק בגלל החשד הרב הנמצא אצל רבים בנוגע לתנועות דתיות חדשות ואקזוטיות אלא גם בגלל שההבדלים בין קבוצה רוחנית בריאה להרסנית אינם שונים מההבדל בין "הארה אותנטית" לבין התחזות והעמדת פנים (המתחילה בדרך כלל במנהיג).

הבנה של הגורמים הבריאים והמזיקים המופיעים בקבוצות רוחניות תסייע לנו במידה ונרצה לבחור קבוצה שכזו, כדי שנוכל להיתרם, לתרגל רוחניות אותנטית, להעמיק לתוכינו ושנוכל לגלות בתוכינו אהבה ללא תנאי.

ההיסטוריה של הדתות מראה עליה של מאות אלפי כתות דתיות, גם טובות-לב (benign) וגם הרסניות. בואו נתחיל עם ההגדרה המועילה, הנייטרלית והלא-מזלזלת של המילה "כת" – אחרי הכל, מקור המילה הוא בביטוי הלטיני קולוטוס (culutus) או "פולחן". לפיכך, הגדרה נייטרלית של המילה "כת" היא כל קבוצה של אנשים הדבקים בדמות כריזמטית (או מספר דמויות), שבתורם משנים את מראם והתנהגותם של אלה המסורים להם על ידי כך שהם מתקשרים את הערכים וההשקפות שלהם ואולי גם סוג של "אנרגיה", רוחנית או אחרת. קבוצה המכנסת את חייה סביב פולחן של אידיאל, מיתולוגיה או אדם היא כת או 'סקטה' (Sect). ומכאן, שישנם סקטות בריאות וסקטות לא תפקודיות (Dysfunctional Cults).

מהסיבות הללו, אנשי אסכולה מתחומי הדתות מעוניינים להשמיט את הביטוי מאוצר המילים ולהחליפו ב"סקטה" (sect) "תנועה דתית חדשה" (New Religious Movement/NRM). ועם זאת, רוב הכתות הדתיות הן מועילות למדי. אכן, חלקם עמוקות מאוד וטרנספורמטיביות (מעודדות שינוי) בצורה חיובית לחלוטין, ומקדמות הבנה ומימוש אלוהי עמוק (God-Realization).

כל המסורות הרוחניות הרווחות או התחילו ככתות או התפתחו למעגלים כיתתיים בתקופות ומקומות שונים בהיסטוריה שלהם.

הנצרות הקדומה היתה בבירור פולחן (Culutus) או כת (cult) סביב ישוע, ובסופו של דבר כת דיי מיטיבה (benign) – זה עד שהיא הפכה מתואמת עם האימפריה הרומית במאה ה-4 לספירה, ומאז הפכה למדכאת והרסנית במספר בחינות חשובות. במהלך המאות שבאו לאחר מכן הנצרות כללה בתוכה גם נטיות כיתתיות חיוביות וגם שליליות. מסעות הצלב והאינקוויזיציה, הם ביטויים להתנהגויות כיתתית חתרניות והרסניות ביותר. בניגוד גמור לכך, הכתות (culti) מסביב לאלפי אנשים קדושיםהיו, ברוב המקרים, פרשיות מעוררות השראה ויפות בצורה יוצאת מגדר הרגיל (( המתרגם: הכוונה לקדושים השונים מהנצרות וקבוצות מאמיניהם באותה תקופה ) . הרבה קבוצות דתיות וכתות נוצריות בימינו מדגימות גם אלמנטים כיתתיים בריאים וגם פגומים, כמו גם מעגלים שונים מתוך דתות אחרות, גדולות או קטנות יותר.

עוד מזמן הפולחן סביב אברהם גם היהדות התפתחה דרך קבוצות לימוד תורה ישירות מפיהם של החכמים, ורבים מהברכות והספרות המאוחרת לתנ"ך נוצרה בתוך כיתות מיסטיות של פולחן יהודי וקבלי.

עם זאת, התנהגויות כיתתיות פגומות נמצאות לא רק בקרב קבוצות דתיות. תחלואות כאלה קיימות גם במפלגות פוליטיות, תאגידים וחברות עסקיות, חבורות מקצועיות (רפואה, פסיכיאטריה, אקדמיה ואחרות), וקבוצות סוציאליות אחרות. הרייך השלישי של היטלר כרך התנהגויות כיתתיות מבעיתות ברמות פוליטיות, חברתיות וכמו-דתיות (הדארוויניזם החברתי, הברירה הטבעית ותורת האבולוציה הפסאודו-מדעית שפיתחו הנאצים, הפכו בהדרגה להיות התחליף לדת ולאלוהים, שכן הם קודשו כדבר ה"אמיתי", ה"נכון" וה"נעלה" ביותר, ולכן גם היחידי המותר לפולחן). חבר המפלגה הרפובליקנית לשעבר ג'ון דין ואחרים כמוהו הצביעו בהרחבה על הדינאמיקות "הכיתתיות" החולות במפלגה הרפובליקנית (Republican Party או GOP) בארה"ב (דין ביסס את ניתוחו על מחקרו המרשים והרחב של הפסיכולוג רוברט אלטמאייר אודות מה שמכונה "אישיות סמכותנית” או "אישיות אוטוריטרית" – Authoritarian Personality).

בניגוד לכך, אינספור כתות דתיות ענקיות, אשר בזמן שעלולות להיראות כמוזרות, אקסצנטריות, או מרושעות לכלל האוכלוסייה, יכולות להיות דווקא מרוממות ומועילות ביותר לחברי הכת ולחברה בה הם מעורים. ראויות לציון במיוחד, הן הכתות  שהתפתחו במאות השנים האחרונות, החל מ"אחוות החברים" (Society of friends או Quakers), ה-Seicho-No-Ie המתודיסטית מיפן, והתנועות הענקיות לדבקות באלוהים דרך חכמי רוח גדולים כמו רמהקרישנה, אמאצ'י (הידועה בכינויה "האמא המחבקת"), רמאנה מהארישי, אמא תרזה מכלכתה ואחרים.

ועדיין, כתות דתיות רבות השיגו לעצמן שם רע במיוחד בעשורים החרונים. ביניהם "המקדש של העם" (People’s Temple – הרצח המוני/ההתאבדות של 913 מחסידיו של ג'ים ג'ונס בג'ונסטאון, גאייאנה); סיינטולוגיה (בהתבלטותו של החמדן, רודף הבצע, התאוותן והתחבולן, הנוכל מרושע רון ל. הבארד); כנסיית האיחוד (Unification Church – המנוהלת על ידי הפרנואיד הימני הכומר סאן מיאנג מון); הדווידים (Branch Davidians – 80 מהם מתו עם המשיח שהכתיר את עצמו, מנצל הקטינים הסדרתי, דיוויד כורש, בקרב מול כוחות פדרליים בוואקו, טקסס 1993); מסדר מקדש השמש של לוק ג'ורט (Order Of The Solar Temple – Luc Jouret – יותר מ-50 חברי המסדר נהרגו על ידו בשוויץ, קנדה וצרפת בין השנים 1994 ל-1995); ילדים של אלוהים (Children’s of God – נקראים גם "המשפחה" של חולה המין המושחת (והפדופיל הסדרתי) דייויד ברנדט ברג); מקדש האהבה (Temple Of Love – אשר הונהג על ידי רודף הסקס, "אח האהבה" הרצחני, הולטון מיטשל, "יהוה בן יהוה", במיאמי); אום שינרי קיו (Aum Shnri Kyo – הונהגה על ידי שוקו אסהרה האובססיבי לסקס ודם, אשר היה המקור המסית למתקפת גז-העצבים סארין נגד אזרחים תמימים ברכבת התחתית של טוקיו, שהרגה 18 והרעילה יותר מ-5,000) (ישנם תיעודים לכך שהטרוריסטים נצפו עוזבים את תחנת הרכבת התחתית לאחר הפיגוע כשהם חובשים אנטנות מתכתיות על ראשם כדי "לקלוט טוב יותר את אנרגית הגורו"); שערי גן העדן (Heaven’s Gate – כת שלמה, בת 38 חברים עם אובססיה לעבמ"ים מתו בהתאבדות המונית במהלך שבוע חג הפסחא, בראשותו של המנהיג המטורף מארשל אפלוואיט); והתנועה לתחיית עשר הדברות של אלוהים (Movement for the Restoration of the Ten Commandments of God – יותר מ-900 פעילים נהרגו על ידי ג'וזף קיבוואטרה ושותפיו במרץ, 2,000).

ברמה אלימה אף יותר, כמובן, נמצאים רשת הטרור הפסאודו-מוסלמית הבינלאומית אל קעידה והטאליבן באפגניסטן וצפון פקיסטן, וקבוצות פוריטניות "איסלאמיות" המבטאות את הזן הסרטני, המיליטנטי של האיסלאם הווהאבי. (הזרם השולי הזה של האיסלאם, שמרכזו בערב הסעודית, הרג במשך ה-250 שנה האחרונות הרבה מאוד מוסלמים-מתקדמים וכאלה שאינם מוסלמים, רמס סופים מיסטיים ואת מקדשיהם וכו', ובכמה דורות האחרונים גדל בכוחו עוד הרבה בעזרת סיוע כלכלי רציני מטייקוני הנפט ובעלי ההון הסעודיים וכנראה גם הקטאריים).

הפחות קטלניות, ובצורות שונות גם דיי מיטיבות, אך עם זאת מאוד בעייתיות הן קבוצות דיי גדולות, הודיות או בעלות השפעות הודיות, כמו הכת של סת'יה סאי באבא Sathya Say Baba (שתרומתה הציבורית הבינ"ל היא כל כך גדולה, אבל שהמנהיג שלה בסופו של דבר נחשף בצורה ברורה בשנת 2,000 בהטרדות מיניות סדרתיות של נערים ובאי סדרים מזעזעים אחרים כולל חשד למעורבות ברצח); וכדוגמא נוספת ישנן את הכתות המבוססות על אישיות שאינה יודעת שובע (Voracious Personality Cults) של שלושה אלוהי-אדם לכאורה, פרנקלין ג'ונס או אדי-דה האמריקאי (1939-2008), ההודי "בהאגוואן"/אלוהים בדמות אדם רג'ניש/אושו (1931-1990), ובהאגוואן קאלקי (ויג'יאקומאר) ותנועת האחדות-דיקשה (Deeksha Oneness Movement) שלו.

בגלל הקלחת סביב הקבוצות הלא-בריאות ו/או המסוכנות, בגלל החרדה הרווחת מפני אלפי "כתות מוזרות" החודרות בימינו לחברה, בגלל היחס החשדני כלפי כל צורה של הנהגה כריזמטית אך בעיקר בגלל שכדי לראות את האור יש להסיט את החושך – יהיה כדאי כאן לחקור את המאפיינים של הכתות הלא בריאות, ההרסניות, בניגוד לקבוצות בריאות ונדיבות רוחנית.

אני מקווה מעמקי לבבי, שככל שיותר אנשים יעריכו את האיכויות של רוחניות אותנטית, כתות הרסניות לא יוכלו יותר להכות שורש, להסיג גבול ולבזות חיים של רבים כל כך. מי יתן וחינוך רוחני נפוץ ורווח יתפשט בבתי הספר והמוסדות, כך שיוכל להוות את השער ל"אמת שתשחרר אותנו לחופשי".

דוקטור ארתור דייקמן, פסיכיאטר מבריק בעל אופקים רוחניים, ומומחה כתות מצפון קליפורניה, זיהה כך:

"ארבע התנהגויות בסיסיות נמצאו בצורה קיצונית בכתות [הרסניות]: היענות לקבוצה (compliance with the group), תלות במנהיג, פיחות החיצוניים, והימנעות מחילוקי דעת/פרישה. ההתנהגויות האלה אינן נבדלות ועצמאיות כי אם קשורים זו בזו. לראותי, הן צומחות בחלקים מתוך מה שאני קורא לו "חלום התלות", השאיפה הרגרסיבית לביטחון שמשתמשת במשפחה כמודל, יוצרת מבנה של אישיות סמכותית (ההורה) וקבוצה קרובה ומיוחדת (הילדים)…. רצף זה של התנהגויות [כיתתיות] קיים, החל ב"מקדש העם"… ועד קבוצות דתיות נוקשות, תרבויות תאגידיות/ארגוניות, חברויות מקצועיות, [ובחלק מהמפלגות הפוליטיות והאומות!] ובעוד חלוקות אנחנו/הם מצויות." [1]

סימני אזהרה מפני כתות הרסניות

או

איך נראית כת הרסנית (Dysfunctional Cult) ?

בהתבסס על עבודתם מלאת התובנות של דייקמן וחוקרים נוספים [2], כמו גם על מחקר אישי והתנסות ישירה בתוך תנועות רוחניות חדשות וישנות, אספתי וקיבצתי ממיטב המקורות רשימה ארוכה של סימני אזהרה לכתות, וביניהם הערות על סימנים לקבוצות רוחניות בריאות. ניתן למצוא את הקריטריונים האלה בצורה זהה אצל רבים מחוקרי הכתות והתנועות הרוחניות החדשות, וישנה תמימות דעים בכך שהיעדר של הסימנים האלה מאפיין קבוצות רוחניות בריאות.

קשה לקצר את הרשימה הזו של בערך שלושה תריסר סימני אהרה. כל הנקודות המכוסות כאן הן קריטיות. הן מרכיבות סט יעיל של אבני בוחן בזמן שהדתות המסורתיות ודתות חדשות מתפתחות במילניום החדש הזה. באופן שלא ייאמן, חלק מהכתות (כמו הסיינטולוגיה) הפרו כמעט את כל סימני האזהרה הללו! יהיה לי עוד להוסיף על כך בסוף המאמר הזה, אבל הבא נבחן את רשימת הקריטריונים…

* כמיהה אחר חסידים. אסטרטגיות גיוס מפתות או טקטיקות-מכבש להמרה דתית או גיוס (כולל "הפצצת אהבה", כלומר, הרעפה של תשומת לב, אסטרטגית, על מגוייסים פוטנציאליים). אם התנועה הרוחנית טהורה ופעיליה קורנים מיכולות של אצילות ומימוש רוחני עמוק, אנשים חדשים פשוט יימשכו לתנועה אינטואיטיבית, ספונטאנית וטבעית. התנועה לא תצטרך לדלוק אחר אנשים עם שורות מכירה יחצנ"יות שמנצלות את התשוקות, הפחדים, וחוסר הביטחון שבמסעם של אלה המחפשים אחר משמעות והגשמה.

* תהליכי אינדוקטרינציה. (שטיפת מוח או החדרת דפוסי חשיבה ודרכי הסתכלות על החיים בכללותם) מעוררי חשש או אימה, ששוברים פסיכולוגית את האדם (הדחקת התנהגויות ישנות, גישות, ומערכות יחסים) כך שהוא/היא יוכלו להיבנות בהתאם לאידאל הקבוצתי של החבר הכנוע, לא מטיל ספק וצייתן. [3]

כתות רבות משתמשות בטכניקות או "טכנולוגיות" לשינוי תודעתי, או מקייימות סדנאות של "מרתון פסיכולוגי" מתמשך, [ביניהן: הסיינטולוגיה, אימן ואחרים] כחלק מכלי ההתפתחות שהן מציעות. בפועל, לצד סימפטומים חיוביים שהן גורמות בהתחלה, הן מאפשרות להסיר את המגננות הבסיסיות של ה"מונחה" או "מטופל" ובמצב היפנוטי זה להחדיר פילוסופיה וצורות חשיבה שמתאימות למיתולוגיה או האמונה הארכיטיפית הכללית של הכת והמנהיג. ברוחניות אותנטית לא אומרים לאחר "איך לחשוב" או "מה להבין", אלא מייצרים סביבה תומכת בתרגול רוחני ואהבה מעודדת היזכרות עצמית.

* דמי כניסה או חניכה יקרים. למעשה, ככל שיש לקבוצה פחות עיסוק עם כסף כך טוב יותר. המאסטרים הרוחניים הגדולים לא גבו מעולם שום כספים ובשום צורה והפיצו את האהבה וההדרכה שלהם ללא תנאי או שכר. עבודתם לעיתים נתמכה על ידי תרומות התנדבותיות מאלה שיכולים להרשות לעצמם או נתמלא ליבם השראה לתת מבלי שנתבקשו, אך לא אחת גם מתו חסרי כל. יש להישמר מקבוצות שדורשות מהחברים הרבה או את כל הנכסים שלהם (בימינו כ-500 כתות בארה"ב, רובם נוצריות, דורשות את כל נכסי חבריהן). מעשר קטן אינו בהכרח נצלני אם כל הכספים משרתים מטרות מתקבלות על הדעת והן לנצח שקופות להסברים וביקורת על פי בקשת החברים.

תנועה רוחנית אותנטית מטרתה לתת ולהעניק לכלל. מאסטר רוחני אותנטי מתפקד כ"נותן" (Giver), לא כספק שירות (Provider) ובוודאי לא כ"לוקח" (Taker). מכאן, קבוצה שמטרתה היא ייצור רווחים כלכליים עבור המנהיג, עבור הקבוצה עצמה, או כל אסטרטגיה כלכלית המבוססת על הזרמת כספים מעלה בפרמידה, אינה יכולה להיחשב לקבוצה רוחנית בריאה.

* אג'נדה נסתרת אשר הופכת גלויה לחבר הקבוצה רק לאחר שהוא מושקע עמוקות בחברותו בכת. בקבוצה רוחנית בריאה, הסכמה מודעת לחלוטין היא מדיניות סטנדרטית. ולכן, לא אמורים להיות שום חלונות ראווה הממסכים על הנטיות האמיתיות או ההתנהגות של הקבוצה מאחורי הקלעים.

בכתות גדולות יותר, מופיעות חלונות הראווה בדמות שיטות תראפיה, שיעורי לימוד רוחני, שיקויים, תפילות או טקסים המתפקדים כ"מלכודות דבש". נכונה העובדה שבהרבה פעמים התנסות תטיב, תעזור ותוסיף עניין, או אפילו תשפר באופן משמעותי את אורח חיי המתנסה. ככל שהדבר קורה באופן מבוקר, מרצון חופשי וללא איום גם אין כל רע בכל. הדבר המהותי להבין הוא שעבור הקבוצות הפחות בריאות, ובוודאי עבור המנהיג אלה אינן קיימות כשלעצמן מכיוון ו"אינן מספיקות באמת" ומטרתן האמיתית היא לגייס את "האמיצים ביותר" אל מה שקורה באמת בלב המאפלייה – התחייבות נצחית לקבוצה והמנהיג, סדר יום אינטנסיבי של פולחן, עבודה מתמדת להשגת היעדים של הקבוצה והיענות טוטאלית לצרכיו הקטנים או הפרובוקטיביים ביותר של המנהיג. דרישות פיסיות או מנטליות נצלניות, דרישה לתרומות כספיות ודרישות ציות אחרות אשר מוסתרות בהקפדה וממודרות לפי מעגלי נאמנות. זה מה שמחכה למתנסה בשלב המתקדם יותר בתרגול וזוהי האג'נדה הנסתרת והמזיקה אשר תתגלה במקביל לתלות בתראפיה, הלימודים או חיי הקבוצה.

* דרישות מופרזות לזמן והאנרגיה של חברי הקבוצה. עבודות פרך, עבודות-יתר, דרישות להימנעות משינה או מזון לטובת הקבוצה כהוכחה לנאמנות. תזמונים אובססיביים, עד כדי מצב בו כל רגע מחיי הערות של האדם נשלטים על ידי הקבוצה. בקבוצה בריאה, החברים תורמים מזמנם כמתנת התנדבות, לא כהכרח.

יש להבהיר בצורה חד משמעית שלא אמורה להיות שום הפעלת לחץ להתנדבות, השקעת זמן או אנרגיה ומשאבים בפעילות ההפצה של תכני הקבוצה. במידה ויש דרישה כלשהי לנאמנות – למנהיג או לתפיסת "הצלת האנושות" הספציפית של הקבוצה – אשר משמשת כמכבש לחצים פסיכולוגי-רוחני על חבר הקבוצה לתרום יותר, אין זה משנה באילו פעילויות מושקע הזמן והאנרגיה וגם אם כן מדובר בפעילויות צדקה אין בין כך ובין רוחניות אותנטית כל קשר שכן הדחף המניע את אלה הוא תשוקת מעמד והתפשטות.

בנושא זה, חשוב לציין במיוחד את האבסורד שבלחץ המאסיבי המופעל בתואנות שונות ומשונות על חברי "כתות אישיות" מזיקות במיוחד, אשר אונס אותם להגיע עד מצב בו כל דקה מחייהם מוקדשת לא לשירות לכלל או הפצת התכנים, אלא לסיפוק צרכיו האישיים, הגחמניים ולעיתים אף האינפנטיליים של המנהיג. במקרים קיצוניים פחות אבל הרסניים באותה מידה ישנו הלחץ להשגת יעדים כלכליים וגיוס חברים חדשים לקבוצה.

עצם הקשר בין התנדבות/שירות/תרומה (לקבוצה או למנהיג) ובין קרבה למנהיג/לאלוהים/לאמת, או החשבתו של החסיד ל"נעלה" או "מפותח יותר" כתוצאה מתרומתו, מהווה סימן אזהרה בולט וחד. בקבוצות רוחניות בריאות אין שום סוג של לחץ או צורך מטיל-אימה ודורש נאמנות, מכיוון והן סובבות סביב "הגאולה המובטחת" האמיתית מהמסורות שהיא "לתת את כל כולך" לאלוהים-הפנימי ולעולם לא "לתת את כל כולך" לחזון או לנביא חיצוני.

* לכידת או החזקת חברים. אנשים אמורים להיות מסוגלים לעזוב קבוצה בכל זמן ובגין כל סיבה וללא כל חשש מקללות (Damnations), תגמולים ומעשי נקם, זלזול, או חשש מלהיות נרדפים או מנודים על ידי חברי הכת.

תופעה רווחת היא תחושת ה"נידונות לגיהנום" שאופפת את הפחד מפני עזיבה. 'לכידת או החזקת חברים' וודאי כוללת שבי או כליאה, אך ניתן להכיל כאן גם את השימוש המניפולטיבי ברעיון הקארמה (שכר ועונש) הרוחנית כדי להרתיע ולהפחיד את החברים בכת לבל יעזבו. ההסבר לרוב מסתמך על טקסטים איזוטריים (בדרך כלל מזרמים דתיים שוליים) אשר מתארים את "עזיבת הדרך הרוחנית" כמצב בו הקארמה מתעבה משמעותית (ולכן גם יוצרת התרחקות מאלוהים, מהאושר ומהאמת). חברי הכתות התמימים (ירחם עליהם האל) והמנהיג הנכלולי מבלבלים בעובדות. הם סבורים שצפויים גלגולים רבים של סבל, דין גיהינומי, עצירה בהתפתחות הרוחנית או חיים ריקים ממשמעות במידה ואדם עוזב את הקהילה הרוחנית או הגורו אליו הוא התחייב, אך המציאות היא שהתעבות קארמה (שכר ועונש) מתוארת בכתבים האותנטיים בבהירות כמצב בו אדם "עוזב" את החיים הרוחניים ועובר לחיים של סיפוק תשוקות ותאוות בצע ויצרים. אדם אשר מגיע למסקנה שהקבוצה עמה הא מתרועע מזיקה לו דווקא כן משחרר מטען קארמי כשהוא מוכן לוותר על התלות, הקורבנות, והאמונות הכוזבות שהשאירו אותו כבול לסביבה מנצלת ופוגענית. אמונה ב"קשר רוחני בל ינתק" עם הכת, איומיים לבל יעיז חברי הכת לעזוב או "להפנות עורף" למנהיג "המואר" הם סממנים מובהקים לצורך אובססיבי בשליטה ומניעים נסתרים של הטוענים לכך.

קבוצה רוחנית בריאה שמחה לתת את מתנותיה והדרכתה לכל דורש, בכל זמן שהוא רוצה, ובכל עומק שהוא חפץ בו, תוך כדי שהיא מודעת לסבירות הגבוהה שאנשים יבואו וילכו על פי יכולתם, שאיפתם, משיכתם והתאמתם לדרך והחיים בקבוצה. במסורת הזן יש אימרה מפורסמת: "הוא נכנס, אל תפריע לו, הוא יוצא – אל תפריע לו".

* שליטה מחשבתית תיאולוגית. חברים אמורים להיות חופשיים לסגוד לאלוהות בכל צורה או שם שהם בוחרים (האב האלוהי, האם האלוהית, יהוה, אללה, החסר-צורה, ברהמן, ישוע, קרישנה, שיווה, אמידה, טאו, בודהאטה), ללא זלזול או פגיעה מהאחרים.

כתות רבות משחקות משחק כפול – מצד אחד הן מציגות לראווה עבור לקוחות פוטנציאלים אהדה דתית פלורליסטית, אך "המתקדמים" בהיררכיה מחזיקים באג'נדה נסתרת: כל הדתות הן נחותות באופיין, כל האמונות אוויליות בליבן וכל הפרספקטיבות צרות במהותן – מלבד זו של הקבוצה והמנהיג. יש בכך משום הפרה של "אמת בפרסום" משום שלאט לאט, או מהר מהר, מתחילה הפילוסופיה והתיאוריות לבטל ולעקור מתוכן ומשמעות כל צורת סגידה אחרות, ומחלחלת שליטה תיאולוגית מחשבתית לחברי הקבוצה.

* טיפוח בחברים כל גישה של תלות ילדותית במנהיג אוטוטרי ונצלני, הדורש מסירות בלעדית ואבסולוטית אליו. ישוע הזמין אותנו בצורה המפורשת ביותר להיות 'כמו-ילדים' (גם רבנים רבים אחרים כמו הנחמן מברסלב ועוד), אבל ממש לא להפוך לילדותיים. להיכנע לאלוהים זה בסדר גמור, וגם צורות שונות של יחסים היררכיים יכולים להיות בריאים ומעצימים (כמו מורה-תלמיד, מתמחה-מאסטר וגורו-חסיד). אבל הבא ניזהר מכל אסטרטגיות מקטינות (Disempowerment strategies) שמשאירות את חברי הקבוצה בהרגשת לקות, ללא אוטונומיה או מקום פנימי של שליטה, וללא כל תקווה אמיתית להגיע לאותה (או כמעט אותה) רמה רוחנית כמו המנהיג. סמכות רוחנית אמיתית יכול ותדבר תכופות על הצורך לוותר על כל אגוצנטריות ורצונות אנוכיים אבל תמיד תבטא כהלכה לפחות באותה המידה (אם לא הרבה, הרבה יותר) עמדה מעצימה בה הרוח האלוהית היא בתוכינו בדיוק כמו שהיא בכולם, כולל בתוכה. האלוהות המהותית הזו נגישה לנו באופן ישיר, דרך הקשר הפנימי עם העצמי-האלוהי וללא תיווכו של שום מנהיג, באי כוחו או מקורביו.

בכתות רבות מסווה מהמצטרפים החדשים פער המעמדות וטיפוח התלות בתחכום רב למדי על ידי תראפיות וכלים רגשיים שמטרתן המוצהרת (לכאורה) היא העצמתו של המטופל. בפועל, רוב התיאוריות הענפות שעומדות מאחור אינן נתמכות מחקרית או אקדמית, והלכה למעשה מעמידות תיווך אדיר מימדים של ידע, יכולות או חזקות המבדילות בין החסיד לאלוהים/המנהיג – תווך שיוכל להיסגר רק על ידי "יותר" זמן, אנרגיה וכסף שיושקעו בפעילויות הקבוצה והמנהיג. ברוב המקרים הללו כמעט ואין דרך אמיתית להתעלות המיוחלת או שהדרך היא אינסופית או לא באמת ניתנת להשגה – דבר המנציח עוד יותר את המרחק האדיר שיש בין האחד הפשוט ובין הגורו האלוהי או חברי הכת הוותיקים. במקרים קיצוניים והרסניים במיוחד של שיגעון אגומאני בקרב המנהיג, סטטוס הקוו הנסתר (או המוצג לראווה) הוא שהמנהיג הוא לגמרי וללא עוררין "מורם מעם", "גאון רב-תחומי", "נביא", "קיסר קוסמי" ואפילו "אלוהים בגוף אדם". ולפיכך, אין ולא יכולה להיות כל יכולת לאחרים להגיע אל מעמדו הנישר, שכן יישותו, כוחותיו וחוכמתו הן עצמן מתת האל  לאדם ולאנושות הנחותה.

בכל הכיתות החולניות הקיצוניות יש למנהיג את סינדרום "שבתאי צבי" ובמקרים קיצוניים הוא ומאמיניו באמת בטוחים שהוא המשיח אשר כביכול התנבא להתגלם ולהציל את האנושות. הגורו חולה המין הסדיסט, פרנקלין ג'ונס (אשר בשם האחרון שבחר לעצמו נקרא 'אדי דה סמראג'), היטיב לבטא זאת כשצוטט באומרו לחסידיו: "זה נכון שכולם אלוהים, אבל אני קצת יותר".

* תחושה קבוצתית כרונית של כעס צודק. נקמה, קלחת, חרדה, בושה, אשמה, רחמים עצמיים, פחד, דכדוך, אופוריה מערפלת, התרגשות-אגואית, ריגוש מלא אדרנלין, להט של אחד הנפוח-מעצמו (Self-Inflated fervor) או ציפייה עתידנית. כשאלה מופיעים בקולקטיב הקבוצתי סביר ביותר להניח שהם מאפיינים התנהלות כיתתית-פנימית מזיקה. תנועות רוחניות אותנטיות חדורות בתחושה פנימית עמוקה של אהבה אמיתית, טוב-לב, שלום, חופש, חסד ובליס, נוחות הוויה, ספונטאניות, התרכזות בהווה ואמון וביטחון ברוח של אלוהים.

קהילות רוחניות מיטיבות תמיד מאזנות בין "הצורך לשרת את האנושות" ובין "הכל מושלם ואין את מי לשרת". כתות פוגעניות תופסות ושופטות את העולם והאנושות לחומרה, כחשוכים, שליליים, עצובים ותקועים ללא גאולה, ואת ה"משימה שלהם" לקריטית בתוך "הדרמה" שמתחוללת תמידית בין כוחות האור שבקבוצה לכוחות החושך שבחוץ. הדבר המצטער הזה מוכיח שמנהיג הקבוצה עצמו נמצא במצב תודעתי מפוצל ולא מאוחד (עם אלוהים והאמת) כמו שהוא טוען שהוא. האמונה ב"אמת המיוחדת" שהכת מחזיקה היא שורש רגשות הכעס-צדק, נקמה, קלחת וכו', והופכות את המנהיג ל"מרטיר" (קדוש מעונה) אשר סובל למען האנושות. באופן פרדוקסאלי מחד אך ברור מאידך, מעשיו הפוגעניים יוצרים פרובוקציות וגוררים האשמות, אך חוסר הכנות והחרטה מבססות במנהיג ובקבוצה את תחושת ה"מרטיר" (הקדוש המעונה) אשר בא לעשות טוב אבל נתקל ברוע, וכך מעגל הסבל והתעתוע רק מתעבה.

* שטחיות  או כהות חושים (כהות רגשית, כמו-זומבי). התנהגות אוטומטית, כמו-רובוטית בצורה מופרזת. גישת דה-אוטומטיזציה קיצונית (המופקת בדרך כלל על ידי הימנעות משינה ועומס סנסורי) ששוברת תפקוד נורמלי ואחראי.

הכוונה כאן היא לכתות המקדשות רעיונות כמו "שבירת האוטומט", "הריגת המכאניות" או "הריסת האני הכוזב והישן" כקרקע לניצול זמנו והאנרגיה של חבר הכת וניתובה לצרכי הקבוצה. שימוש מופרז בלימוד כזה (שאינו אלא חלקי לאמת המשלימה שלו – שאנחנו כבר מושלמים ושאין אני ישן או חדש מכיוון ואין "אני" פרטי), דוחף את האדם למצבי קצה בהם הוא מאבד את העצמיות הפשוטה והאותנטית שלו למען ה"מצב חדש" בו בדרך כלל הוא נותר קהה רגשות לסביבה וחסר אמפתיה, אנליט, ביקורתי בצורה מופרזת, דיכאוני או פשוט תשוש ורצוץ. בהתחלה הוא זונח את סביבתו "הישנה" וממלא אותה בסביבה חדשה, המלאה בשירות לקבוצה והמנהיג, ולאחר מכן תגיע גם ההזנחה העצמית (פיסית, רגשית ורוחנית). בלבול (מכוון?) של האמת הרוחנית העילאית, שמי שאנחנו חושבים שאנחנו (יישות פרטית, שרוצה מעמד, כוח, כסף , ביטחון ותענוגות) הוא אינו מי שאנחנו באמת (אחד נצחי אוהב כל) מוביל לאינספור המקרים המתועדים של הזנחת ילדים, כלכלה אישית ובריאות עד למצבי מוות או כמעט מוות של נפגעי כתות.

* סדר יום של מסע צלב להצלת כדור הארץ או להמיר את בני האדם ל"דרך האמיתית". רוחניות בריאה מדגישה את הצורך של האחד בטרנספורמציה אישית כדי להפוך מתואם יותר עם העצמי-האלוהי ולהיות מעורב בשירות פשוט ולא גרנדיוזי למען עמיתיו בני האדם. בקבוצה רוחנית בריאה, שירות והענקה מוגדרים קודם כל כסיוע צדקה ונדיבות לקהילה, המשפחה והחברים (של האדם עצמו), ולעולם בכללותו, ולא כשירות אנוכי כלפי הכת הצרה והרעבתנית.

מסעות ההמרה של הצלבנים הינם דוגמאת מיקרו קיצונית מעולה להדגיש את החולי שבאמונה המפוצלת שהעולם נמצא במצב קשה ויש להצילו. הבנה לא דואלית (מאוחדת) של טבע המציאות היא ההבנה שאין טוב ואין רע, אין אנושות חולה ואחת עתידית שתהיה בריאה יותר, ואין "דרך" אמיתית יותר או פחות. רעיונות הרוחניים הנעלים אשר הגיעו מישוע ומקדושים אחרים לאורך ההיסטוריה הנוצרית רוקנו מתוכנם החומל והאוהב והפכו לדחף התפשטות מהאלימים ביותר שידעה האנושות.

* תחושת גאווה של נבחרות, של החזקה ב"אמת הגבוהה ביותר" או באמצעים הטובים ביותר לגאולה, או כל תחושה של עליונות כלפי אלה שאינם בקבוצה. קיטוב כבד של "אנחנו-הם", חשיבה מלאת יריבות, הקרנה של תכונות פנימיות חשוכות על אחרים, ראיית החיצוניים לקבוצה, כדבוקה הומוגנית שלילית החסרה תכונות חיוביות (הם "רעים" ואנחנו "טובים"). גבולות נוקשים ובידוד בין הפנימיים לחיצוניים. ביקורתיות קטנונית, סטריאוטיפים או כל הנמכה/פיחות של החיצוניים לקבוצה. (דייקמן: "פיחות מעמדו של החיצוני לקבוצה… קודם לפגיעה באחרים… בין אם הקונפליקט הוא בין מדינות או בין יחידים, התוקף מביא לפיחות מעמדו של הנתקף טרם הפעולה האלימה… האדם שאתה גורם לפיחות במעמדו, הופך קל יותר להריגה."). [4] קבוצות לא בריאות מדגישות בצורה כרונית את ההבדלים בין חברי הכת לבין החיצוניים, על חשבון ראיית האחדות שאנחנו חולקים ברמות האנושיות והרוחניות.

יותר מידי כתות מעוותות לחלוטין את מושג ה"שירות לכלל" או ה"שחרור למען העולם כולו" (בודהיסאטווה) ומפרשות אותו כמצב קבע של עבודה מפרכת ונתינה שאיני יודעת גבולות לפעילות הכת, רווחת המנהיג או מטרות הקבוצה. ההיגיון שלהן תמיד זהה – העולם והאנושות נמצאים במצב נורא, ורק הידע/המנהיג/הפילוסופיה/הדרך של הכת (איזה מזל וחסד שהיא הופיעה לה פתאום בעולם חשוף זה) היא זו שרואה את הפיתרון ולה בלבד יש את התשובה. ומכאן, השירות הנעלה והגבוהה ביותר שניתן לחיות למענו, יהיה מילוי מוחלט של הצרכים של הידע/הכת/המנהיג למען הישרדותה, הפצתה או הבטחת מימושה – כשכל דבר אחר (כסף, זמן, אנשים, משאבים וכו') אינו אלא משני או מתפקד כאמצעי להשגת מטרה זו. הנושאים האחרונים עומדים חדים ובהירים לאור אינסוף העדויות לכך שבסיטואציות ספציפיות (מה שנקרא – ברגע האמת) אותה כת בדיוק תוקפת ומתנכלת לאדם אחר, ייתכן כזה אשר אפילו היה חבר מסור באותה קבוצה עצמה, ומסיטה אחרים להתעמר, לנתק קשר, להפנות עורף, לא לסייע בזמן מצוקה ואפילו לפגוע בו או במשפחתו אך ורק משום שהעיז לחשוף את מצב הדברים הפוגעני ובכך "סיכן" את עתידה.

* צורך כפייתי למצוא ולשמר בהתמדה אויבים בתוך או מחוץ לקבוצה. מיקוד או בידוד של כל אחד בתוך או מחוץ לקבוצה כמקור לרשע, טומאה או "אנרגיות רעות", ועוד צורות מחשבה רעות המכוונות אל אחרים. בניגוד גמור, בקבוצות רוחניות בריאות המנהיג והקבוצה מקדמים אמפתיה, חמלה, כבוד וראיית האלוהות באחרים. הארה רוחנית אינה יכולה להיות אחרת מ"ואהבת לרעך כמוך" המתואר ביהדות כסיכום כל התורה,  "אהוב את שכנך" מהנצרות ואף "אהוב את אוייבך" (שהוא, לפיכך, כבר אינו "אוייב" יותר).

* פאראנויה – שהיא או אשליית-גדלות של המנהיג והקבוצה, או רחמים עצמיים ותחושה של נרדפות וחוסר הבנה על ידי החיצוניים. תקשורת המשכית ובריאה עם אנשים ומוסדות חיצוניים לקבוצה בדרך כלל מונעים או מייתרים כל רדיפה או חוסר הבנה שיכולים להתעורר.

התנהגות מוכרת של מנהיגי כתות היא ניתוק מיידי של כל מגע ותקשורת עם כל אדם, קבוצה, מוסד או קהילה שאינו עומד בקו ישר עם ציות ונאמנות, או שמביע כל שמץ של ביקורת (מוסרית, רוחנית ולפעמים אפילו רק אינטלקטואלית). שום מנהיג כת לא ידבר בחופשיות ובכנות על ההאשמות שמיוחסות לו מכיוון ואין לו את היכולת להתמודד בכנות עם מעשיו, שכן, לעיתים המצב כה קשה והוא אף מתכחש להם פנימית ומאמין שהם "הגיעו מאלוהים". לא תיתכן תקשורת עם אדם שאינו מתייחס אליו מראש בשיחה כאל "נעלה" ושיש ביטחון מלא שלא יטיל ספק או יצור חוסר נעימות. בעזרת תימוכין מתוך הפילוסופיה והאידיאולוגיה תוכיח הקבוצה לעצמה שהאחרים נמצאים במצב "רע" ועד שלא יחזרו לסורם לא ניתן לקיים עמם קשר מכיוון ואו שהקשר אינו יאה לרמה התפתחותית הכה גבוהה בה הקבוצה מאמינה שבה היא שוכנת, או שהוא עלול לפגום ב"טוהר" או "בעבודה המעודנת" שהקבוצה עושה למען האנושות. בקבוצות רוחניות בריאות אין מה להסתיר ואין ממה להתגונן ולכן אין כל בעיה לקיים תקשורת שוטפת ומענה משתף פעולה ומלא כנות לכל שאלה, תהייה או מחלוקת שיכולה להתעורר – בין אם מבית ובין אם מחוץ.

* הפיכת חברי הכת לאובייקטים נצפים ללא כל פרטיות בהתנהגותם האישית או במערכות היחסים שלהם. מערכת מניפולטיבית של פרסים ועונשים. מבנה טוטאליטרי עם הרשאות ואיסורים הנוגעים להתנהגויות בסיסיות כמו היגיינה פרטית, תקשורת בינאישית, וכו'. מערכת אורוולינית של מודיעים המוסרים למנהיג אינפורמציה מאחורי גבם של אנשים (Orwellian system –  הכוונה למערכת השליטה הממשלתית המתוארת בספר 1984 של ג'ורג' אורוול. בספר מתוארים חיים בצל ממשלת "האח הגדול" שצופה, עוקבת ומצלמת את הפרט כל הזמן). טכניקות מקאווליות להפנות חברי קבוצה נגד עצמם או נגד כאלה החיצוניים לקבוצה (Machiavellian Techniques – התיאורטיקן והמדינאי ניקולה מקאוולי סייע וייעץ למלכים ושליטים לקבוע עקרונות, חוקים וטקטיקות שנועדו לסייע להם לשמר ולחזק את מעמדם ושליטתם. בכלליות, תורתו יכולה להסתכם בגסות כך ש"המטרה" (שימור סדר הכוח הקיים) מקדשת את כל האמצעים הקיימים, כולל שקרים ועיוות של עקרונות מוסריים, דתיים או רוחניים.

ידוע הדבר שמנהיגי כתות מזיקות שומרים על מערכת יחסים פרטנית, סודית ואישית עם חברי הקבוצה בנפרד. חבר קבוצה אחד לא באמת יודע מה נאמר לאחר על ידי הגורו או אדם אחר הגבוהה בהיררכיה. בידוד זה בשיטת "הפרד ומשול" מאפשר לשמור אצל חברי הכת, כל אחד בנפרד, נאמנות גבוהה ביותר להיררכיה. על ידי שיחות אישיות ממודרות, מפגשים אישיים או "טיפולים", הגורו מרעיף אהבה על חסידו, משתף בסודות כמוסים ומעביר ביקורת על אחרים בשיטת "רק מה שיש ביני ובינך הוא אמיתי". גורו אמיתי לא מחפש "חברים נאמנים" יותר לעומת כאלה שפחות ולא צריך אסטרטגיות הסברה לשלדים שבארונו. בנושא זה – פתיחות, כנות, חופש מוחלט ותקשורתיות הן מאפיינים של קבוצה בריאה.

* התקבצות ויצירת עליהום קבוצתי כדי לבקר, להשפיל או לכפות משהו על אדם ספציפי. סיטואציות המצריכות "לעבוד עליו", כדי להפר את תחושת המצפון או האוטונומיה העצמית שלו ולהניעו בכיוון ה"נכון". טכניקות של שטיפת מוח,שליטה מחשבתית, או דינאמיקות לחץ קבוצתי מאסיבי, שמטרתן לכפות צורת הסתכלות, סדר יום ואג'נדה או צורת התנהגות. אלימות פיסית, פסיכולוגית או רוחנית. נתינה או מניעה של אהבה או שבחים כטכניקת מניפולציה. מבחנים תכופים לחברי הקבוצה לבחינת הנאמנות, המחויבות או הציות.

כשחבר קבוצה נמצא בשעה מעורערת, קבוצה בריאה תעודד שיתוף, חקירה ואהבה, שגם אם יכולים להיות מאתגרים עבורו, לעולם לא יהפכו לפולשניים ודורסניים. סימן לקבוצה לא בריאה הם קיום שיחות-מכבש קבוצתיות שבהם מספר "חסידים נאמנים" מבקרים ודורסים את זה שאינו עומד בהתאמה עם אמונות הקבוצה והסגידה למנהיג ודרכיו. בעניין זה ראוי להדגיש שרוב מנהיגי הכתות לא עברו כל הכשרה בהנחיית קבוצות ובדרך כלל מפרים עקרונות אתיים וטיפוליים בסיסיים, כך שבמציאות הנוצרת הכל פרוץ ומותר, הכביסה המלוכלכת של כולם (חוץ משל הגורו) תמיד חשופה לעיני כל. הרשות נתונה לכולם "לתפוס" את מקומם בהיררכיה על ידי תוכחות, שיקופים ו"הרבצת תורה" באלה שאינן עומדים בדרישות.

* מניעת קשר עם אנשים חיצוניים, חברי כת לשעבר, או אפילו עם חבר מהכת עצמה. שבירת קשרים זוגיים ומשפחתיים בכדי להשיג כוח על הפרט ומניעת קואליציות שיכולות לבקר ביתר אפקטיביות מנהיגות רעועה ומושחתת. בידוד נוקשה של החברים ב"משפחה" אקסלוסיבית, הרחק מקרוביהם ומחברים מחוץ לכת, כך שהכת הופכת למקור היחיד לתמיכה, הערכה עצמית ותקשורת בינאישית. בידוד חברי כת מחברי כת אחרים אפילו לתקופות קצרות, בבידוד מוחלט או בהסגר, כדי לשבור אותם ולתמרן את ההשקפות או ההתנהגות שלהם.

חבר כת  שאינו עומד בהתאמה לכללים וצורות ההתנהגות המקובלות מיד מוקע מהשאר על ידי המנהיג או חברי כת בכירים. במצב בו אין לאותו חבר קשרים תומכים עם משפחה או חברים מבחוץ הופך הלחץ לחזק שבעתיים שכן הוא מביא למצוקה ופחד קיומי. החשש לאבד את הדבר האחרון שנשאר, המשפחה החדשה, מוביל לנקודת שבירה בה לא נותר לו אלא להשיג חזרה את אהדת הקבוצה, יהיה המחיר אשר יהיה.

* ציות עיוור להנחיות לא נבונות או פוגעניות מגבוה. מנהיגות נצלנית, שתלטנית בסגנון בוס גדול שיכול הכל (top-dog leadership). בקבוצות בריאות המנהיג(ים) מתפקדים יותר כיועץ או מעורר השראה מאשר "קונטרו-פריק", חולה שליטה המכתיב איך חברי הכת צריכים לחשוב ולהתנהג. חברי קבוצה לעולם לא מוכפפים באכזריות או בצורה ביריונית. ייתכן מצב בו מנהל/ראש מנזר/גורו צריך לבחון את התלמיד, אבל זה נעשה בהיקשר כולל של אהבה אמיתית, אמון וביטחון רגשי, ולא כשיגעון כוח של המנהיג. כל המבחנים חייבים להיעשות למטרה הבלבדית של חיזוק היכולות והאיכויות השונות של התלמיד ולעולם לא בשביל לדרוש את נאמנותו וציותו.

בשום מסגרת התלמדות, לא מקצועית ובטח שלא כזו הקשורה למסורות ההארה, מורה לעולם לא אמור לבחון את רמת הנאמנות או הציות של המתלמד מכיוון והדבר חורג מגבולות האתיקה ואין לו רלוונטיות לטובתו של התלמיד.,אין למבחני נאמנות כל רלוונטיות למסע התפתחותו או למטרה הראשונית עמה הוא נכנס מלכתחילה למסע המשותף עם המלמד.

* כשמישהו אוגר כסף, כוח או יוקרה ומעמד – השחיתות והתככים לא איחרו להגיע. הישמרו מקבוצות בהם אורח חיים ומגורים בזבזניים על ידי המנהיג והמסייעים הקרובים שלו הוא דבר נתון, בזמן שהאחרים מונמכים לצורות חיים ירודות. הישמרו מנוכחותם של פקודים חנפנים שמחקים בצורה לא אותנטית ונרצעים לפייס את המנהיג, ואשר מתפקדים כסוכניו לשליטה וענישה של חברי כת אחרים.

בכתות הרסניות ההיררכיה היא הדבר הקדוש ביותר. אלה המצטרפים למנהיג (או – אלה שהוא מצרף אליו) הם מספר חברים "בכירים" אשר כנועים ומתאימים עצמם אליו באופן המירבי ביותר. תפקידם הוא לרצותו ולשרתו תמיד, בין היתר על ידי שמירת המעגלים הרחוקים יותר בסטטוס קוו של כניעה, ציות, שירות והענקת משאבים במעלה הפרמידה.

* סטנדרטים כפולים של התנהגות בין המנהיג(ים) והחברים בכת. מנהיגים רוחניים צריכים לשמור על אתיות גבוהה והתנהגות מוסרית למופת. הישמרו מפני כל הצדקות (ראציונליזציות) הניתנות בכדי לתרץ התנהגות לא מוסרית של המנהיג, כמו גם האדרה-עצמית, רברבנות וייחוס-עצמי מופרז שלו (למשל "אני מורה העולם", "אני ההתגלמות האלוהית הגבוהה ביותר על הפלנטה", "חישבו והגו תמיד בי ועלי" וכו'). מנהיג רוחני אמיתי הוא צנוע ועניו, מעניק, מקריב את עצמו, מלא חסד, רוגע וצלילות. הוא שורה במצב קבע (אותנטי!!) של הבנה והגשמה טראנס-אגואית (שמעבר לאגו) של הרוח העילאית (אלוהים, טאו, בודהאטה, ברהמן). כל טענה של המנהיג בדבר אלוהיותו צריכה להיות מאוזנת עם הצהרות שלחברים האחרים ישנה אותה אלוהות בתוכם ולא מילימטר יותר או פחות מכך. כחלק מתיאולוגיה שלמה של פנימיות (האיזון הטוב ביותר הוא עם לימוד של התעלות אלוהית – כולנו אחד, כולנו מתעלים, כולנו בבית הספר של אלוהים ולכן אין חשיבות לשוני). חשוב כאן, גם, איך המנהיג הפך למנהיג. הצהרות קד"ם גרנדיוזיות (על ידי המנהיג או החסידים שלו), הצגת ה"הארה" שלו כהתעלות תחרותית או טכניקות רוכלות אינן מתקבלות על הדעת. הישמרו מפני יוגים שנפלו (Fallen Yogis – לקריאה נוספת על מורים מוארים ויוגים שנפלו – לחץ כאן), מהכריזמה הראוותנית ומכוחות המדיום שלהם שיכולים להיראות דיי מרשימים. אם מאסטר רוחני-דתי מכובד מכיר במנהיג כמאסטר רוחני, זה סימן מבטיח, אבל עדיין לא מבטיח באמת שום דבר. קריטריון השורה התחתונה: "בפירותיהם תשפטו אותם" (נאמר על ידי ישוע בהתייחסות לשאלה איך לזהות את הקדוש). אם המנהיג לא מביא עמו אפקט טראנספורמטיבי, בריא וחיובי על תלמידיו, המקדם איכויות רוחניות בוגרות ומאוזנות, אוהבות ומוסריות, יהיה טוב לתלמידים לעזוב אותו במהרה.

ראוי להדגיש – הפירות של המורה הם התנהגותו, פעילותו בעולם, וחייהם של תלמידיו. אם בקרב התלמידים הקרובים והרחוקים אין קירבה, אהבה אמיתית, עזרה הדדית, חברות אמת, שמחה ואושר – סביר להניח שמקור הרעות הוא במורה ולא בהם על אף שסביר להניח שהוא יטיל בהם את האשמה. אין לשפוט את המורה על פי הצהרותיו (או הצהרות חסידיו) בלבד, שכן במקרים רבים מנהיגי כתות הרסניות מצליחים להציג חזית מלאת קסם והישג, אך אלה נרכשים ביזע, בדמם ועל גבם של החסידים. במילים פשוטות יותר: מי שמכבסים, מבשלים ומנקים לו, וכל היום מכרכרים סביבו ומהללים אותו – סביר להניח שייראה טוב, מוזן, חי וחיוני, ויהיה לו זמן ואנרגיה לעשות דברים מרהיבים – זאת בזמן שהסובבים לו קמלים, מרוקנים מאנרגיה, מלאי תככים ומריבות וחסרי שמחת חיים אמיתית או הגשמה עצמית אינדיבידואלית אותנטית.

* חיזוק או תירוץ של התנהגויות לא אתיות. הרג, פציעה, שקרים, גניבה, גניבה ספרותית (פלגיאט), שוחד, רכילות, התנהגות מינית לא נאותה וכו'. בנוסף: חקיקת חוקים אתיים נוקשים שמשאירים אנשים תקועים ברמות נמוכות של מוסר התפתחותי.  לדוגמא, הישמרו מפני קודים מוסריים המבוססים על מנטליות של "עין תחת עין", או "המטרה מקדשת את האמצעים".

מאסטר רוחני אמיתי נקי וחף באותנטיות שלמה מכל רצון או צורך בנקמה, ריכול, תשוקת כבוד וכוח, דחפים מיניים אגרסיביים או אלימים, התנהגויות לא נאותות או לא אמפתיות וכו'. "מתחזים" רוחניים לרוב הוגים תיאוריה רוחנית המצדיקה או מורידה בחומרת מעשיהם.

* דיכוי מחלוקות, ספק, חשיבה ביקורתית, שאלות כנות, דיון או שיפוט עצמאי. התייחסות למנהיג או לטקסטים המקודשים שלו כאל וודאיים וחסרי טעויות. היצמדות לוודאותה של הדוקטורינה גם במחיר פגיעה באחרים. חברי קבוצה אמורים להיות חופשיים לעקוב אחר סיבותיהם המושכלות ומצפונם המוסרי בהעדפה כזו או אחרת להנחיה של הקבוצה, המנהיג או הטקסט. לעומת זאת, רוחניות בריאה מאתגרת את האחד לפתח את מלוא המצפון על ידי לימוד מקיף והתבגרות אישית מלאה.

הדבר יכול לתעתע שבעתיים, כהמנהיג מעיד לעיתים בכך שגם הוא, כמו כל אדם – לא מושלם ויכול לטעות. באופן תמוה, טענת המנהיג שהוא "גם בן אדם שיכול לעשות טעויות" לא מורידה אותו אל מעמד פשוט, "כאחד האדם", אלא משומשת על ידו ומסייעת לו דווקא לשמר עוד יותר את מעמדו הנעלה. לעיתים רבות מידי אמרות כאלה מטרתן היא להשתיק וליצור הפחתה משמעותית של המבקר והביקורת ("מה?! ואני לא יכול לטעות?!"), כך שבפועל (וללא כל התנצלות וחרטה כנה) מטאטא המנהיג את אחריותו הישירה לפוגענות והניצול, ההתנהגות הלא מוסרית או השקרים אל מתחת לשטיח. כך הוא מגחיך את מבקריו ומשמר את סדר הכוח והעבודה שמסביבו. ברוחניות בריאה הטועה לוקח עליו את מלוא האחריות, מכפר ולומד באותנטיות על טבעו האישי וטבע האהבה שבחיים של שיתוף ואחדות, ולא מסתפק באמרה "גם אני אנושי וטועה". בנוסף, ובאופן מדהים למדי – "חכם נאור" או "קדוש" אותנטי באמת התעלה אל מעבר לטבע האגואי-לקחני. הוא מפגין יכולות אהבה, איכפתיות וחוכמה ובטח שלא מבצע טעויות גסות ומביכות, שמבזות, משפילות או פוגעות באחרים. הקדוש, הוא דווקא באמת אינו "אחד האדם" יותר בהקשר הנעלה והאוהב ביותר.

* חשיבה אי-ראציונלית או חשיבת קסמים. בקרב קבוצות בריאות ומעצימות, חשיבה על-רציונאלית (Supra-Rational) ושימוש בפרדוקסים הם בסדר כשהם בהתאמה עם המסורות המיסטיות הבוגרות הנמצאות בחוגי סתר בנצרות, יהדות (חסידות), איסלאם (סופיזם), וודאנטה, בודהיזם, טאואיזם ועוד. המסורות המיסטיות האותנטיות הללו מבוססות על הראציונאליות, וממשיכות ממנה אל המימד ה"טראנס-מנטלי" או זה ש"מעבר לרציונאל". בניגוד לכך, בקבוצות לא בריאות, יש מעט מאוד היגיון ראציונלי בגישה וההתנהגות שלהן, והדינאמיקות הקבוצתיות רוויות בחשיבה לא תפקודית המבוססת על חוסר איזון פנימי ותפיסות רוחניות לא בוגרות שמנותקות מהמציאות.

כשהגורו מאמין שהקורב הבא "ישנה את התודעה לחלוטין", שהשיקוי החדש שנוצר "מרפא מחלות בין רגע" או שהמדיטציה שלו "משנה את רמת התא" או כל תיאור גרנדיוזי שכזה, מעיד על דלוזיות וניתוק מהמציאות.

* חשיבה אנטי-מדעית או אנטי-לוגית מחד, או חשיבה היפר-מדעית או היפר-אנלוגית מאידך. אנשים וקבוצות בריאות יכולים לבטא ביקורת בונה על הרדוקציוניזם המדעי, ועל הגבולות של הפרדיגמה המדעית בכללותה. הסכנה עם כתות הרסניות היא הדגשה התכופה של חשיבה מיתית טרום-מדעית או נוגדת-לוגיקה בסיסית, וטענות ביזאריות בלתי ניתנות לאימות ושאינן יכולות להיות מוסכמות על ידי אנשים רציונאליים.

באותה מידה ניתן להבחין בקיטוב השני – כתות פסאודו-מדעיות המשתמשות סלקטיבית בעקרונות חצי-מדעיים בכדי להוכיח או לחזק את התורה שלהם, את שאיפותיהן לכוח והתעלות או משמשות רישיון לשחרור דחפים חייתיים. דארוויניזם רוחני, כלים מדעיים למדידת רמות אושר או מחקר פסאודו-עתידני הם דוגמאות לשילוב בין "חשיבת הקסמים" ל"חשיבה פסאודו-מדעית" ויוצרות ערב רב של גישות חצי מדעיות, חצי רוחניות, ובעיקר חסרי שלמות ואהבה.

* אובססיה "חד-מימדית". בין אם לבריאות ושפע במימד החומרי (כפי שתיאר זאת ריצ'ארד אנתוני) או היצמדות מאסיבית לחוויות רוחניות או לתחושות פנימיות. קבוצות בריאות מקדמות התפתחות רוחנית אותנטית (רב-מימדית) [5] ו"עיבוד של רמות התפתחות על-אישיות (או על-אגואיות)".

* הדגשה של רעיונות , מוזרים, מקושקשים ולא בדוקים לעומק. אובססיה לפנטזיות וחשיבה מיתית. אובססיה עם "הרשע", "The evil one", ה"שטן" או "הרשע המוחלט/אלוהי". למרות שהבנת הרשע והצד המוצל של הנפש הוא דבר חשוב לאדם בוגר רוחנית, חשיבה אפוקליפטית מפחידה, מנטליות של מלחמה, פרשנות של אירועים או נשמות בדואליזם מופרז וחלוקה לקטגוריות של "טוב" נגד "רע" הם אלמנטים חולניים המרחיקים מרוחניות אותנטית. בקבוצה רוחנית בריאה, בן אנוש נצפה לא כרע מוחלט ולא כמושלם לחלוטין, אלא נתפס בצורה מציאותית כאדם שעלול לטעות אך שמקורו וזהותו האמיתית היא רוח נצחית, הפוטנציאל שלו הוא שלווה מוחלטת, חסד ואושר, והוא חופשי באהבה ובמימוש האלוהי/הרוחי. הישמרו משיחות מופרזות על גן עדן וגיהנום, המעודדות חשיבה אגוצנטרית ואוטוריטרית על שכר ועונש. הישמרו מקבוצות אשר עוסקות יותר מידי או כל הזמן ב"מה שאינו טוב", "מה שצריך להלעלות מעליו" או בחפירות עומק פסיכולוגיות מופרזות וחיפוש מתמיד אחר "מחסומים שיש להתיר". קבוצה בריאה דבקה בהשקפה העומדת במבחן הזמן, עם תיאולוגיה מאוזנת, המדגישה את הטראנסדנטיות המוחלטת של האלוהות (העקרון שאלוהים הוא משהו הנמצא מעבר לעצמינו), כמו גם את הפנימיות של האלוהי הקיים תמידית בתוכינו. אלוהים הוא בו זמנית מעבר ועם זאת גם בתוך הכל. דהיינו, ברוחניות אותנטית אין חוסר איזון לא של הנטייה חיצונית, "המתעלה" ודוחת-החיים (biophobic – ביופוביה היא פחד או אנטיפתיה כלפי כל היצורים החיים), ולא של עמדת ה"מונחת" (descended), נוגדת מיסטיקה ו"של העולם הזה". [6]

שתי צורות חולות של הזדהות: זה השונא אדם וחיים, אשר הופך "נעלה" מעל לעולם המזוהם הזה שאינו לרמתו, לעומת "זה שפה למטה", "זה שהורד [כמו אדם וחווה] לעולם הזה" ואין לו אלא חיים חומריים ללא רוח ואלוהים. מנהיגי כתות הרסניות רבות נוטים בדרך כלל בצורה קיצונית ביותר לאחד הצדדים "מתעלה/מונחת". אחרים, מעטים יותר אך הרסניים בהרבה, משנים את צורת הלימוד והנטייה שלהם אחת לתקופה. מאסטר רוחני אותנטי לא נוקט קו לימוד נוקשה בקוטב אחד אף פעם, וגם אם לתקופה מסויימת תיתפוס הקבוצה באוריינטציה שיותר נוטה לכיוון "עשייה" או "אי עשייה", "התעלות" או "העולם הזה" – תמיד ההנחיות, הלימוד ואורח החיים של המאסטר ישרו איזון, ויהיו שרוגים בקוטב ההפוך. בקבוצות הרסניות הקיטוב החד מתקיים ללא צידו השני למשך תקופות ארוכות ולכן גם מעיד על הבעייתיות וחוסר האותנטיות של המנהיג. מי ש"מנסה", ו"לומד" כי "גם הוא יכול לטעות" יותר מידי פעמים, ייטב לו ולסובביו לחדול מגורואיזם משותף.

* צרות אופקים אינטלקטואלית או בידוד מגישות ותפיסות עולם אחרות; צנזורה או שליטה על מה אנשים קוראים; הימנעות מקריאת טקסטים מקודשים של מסורות אחרות או ביקור אצל מאסטרים רוחניים אמיתיים אחרים. קבוצה רוחנית בריאה פתוחה לאמת רוחנית מכל מקור שהוא, ויודעת להבחין בין לימודי חוכמה ללימודים שאינם חכמים.

בסיינטולוגיה למשל, אסור לחברי הכת לקרוא על הסיינטולוגיה משום מקור חיצוני אלא אך ורק מחומרים שאושרו לקריאה על ידי סמכות גבוהה בהיררכיה הארגונית. בכתות אחרות משתמשים ברעיון ה"התמסרות לגורו"(שבמהותו העמוקה ביותר מכוון לנאמנות לאורך זמן לגורו – שהוא קודם כל ולפני הכל עיקרון פנימי – ולדרך רוחנית אחת, כדי להימנע מזגזוגים ולאפשר רצינות ועומק לאורך זמן) ומעוותים, מצרים ומצמצמים אותו ללימוד עיוור, אמונה מאולצת, סגידה לידע אחד ממקור אחד וצייתנות לכל מוצא פיו של הגורו. רוחניות אותנטית לא מפחדת "לערבב" ידע מסוגים שונים מכיוון והיא מכוונת את היודע אל עצמו, ואל המקום בו הוא יודע הכל – בטח מה טוב ומה רע בשבילו.

* דיבור אורווליאני כפול. (דייקמן: "שפה מניפולטיבית המציעה משמעות וערכים ההפוכים לסיטואציה האמיתית"). מילות קוד או מילות מפתח רווחות וטרמינולוגיה פנימית הידועה רק לחברי הכת. שימוש מאסיבי בסלוגנים כדי לעקוף חשיבה ביקורתית. רטוריקה מניפולטיבית המבוססת על עורמה ורגשנות. המצאת השפה מחדש – כלומר, כמות מופרזת של ז'רגון פנימי – כדי להרחיב את הפער בין חברי הכת לבין האנשים שבחוץ, או ולהפעיל שליטה מחשבתית. אימוץ שמות חדשים ותארים לחברי הכת גם יכולים להיות חשודים, בייחוד כשזה נעשה בכדי לייצר דינאמיקות פנים קבוצתיות (יצירת מבנים חברתיים היררכיים, קירבה וריחוק מהדבר החשוב, נעלה אל מול נחות וכו'). אולם אנחנו חייבים להיות מודעים לכך, שכנטייה חיובית, שינוי שמות החברים יכול לסייע בייצור תחושת זהות חדשה, אשר פחות מותנית על ידי נטיות האגו; נזירים בדתות הגדולות, לדוגמא, עוברים תהליך של שינוי שם כדי לסייע לאפקט ה"מוות" הפסיכולוגי של אישיות-האגו הישנה.

דוגמא מזעזעת אך מעולה לדיבור הכפול היא מושא ה"סניאס" (נזיר) המחודש שטבע בהגוואן שרי רג'ניש בתוך תיאוריית "זורבה-הבודהא" שהגה. זורבה הוא האחד המתענג על החיים, בעוד הבודהא הוא אחד הפורש מחיים ומתכחש להם (שוב, פרשנות לא נכונה של כתביו של הבודהא וכתבי הקדושים האחרים שמטיפים לפרישות משאיפות חומרניות, תשוקה לכבוד, מעמד, כוח או עונג) וכך הורה אושו לחסידיו לתת דרור לתשוקותיהם מכיוון ובעידן הנוכחי, הסניאס (נזיר, זוכרים?) הוא זה אשר חי את הרגע ואת הדחף שלו עד הסוף. ייטב לאותם "סניאסים חדשים" לזכור שכל מסורות החוכמה הנצחית מזהירים מפני "נפילה" למדרון של מימוש תשוקות אובססיבי ורדיפה אחר כוח ומעמד. אם יחקרו בעצמם יגלו שגואטמה שקיאמוני הבודהא היה חכם נאור שהקדיש את חייו לעבודת שירות וסיוע לשחרור מסבל, זורבה היה דמות בספר פופולארי, ורג'ניש נאלץ להחליף את שמו ל"אושו" באקט נואש של שיפור יחסי ציבור לפני מותו, לאחר שגורש מארה"ב מכיוון ויוחסו לכת שהקים שם ("רג'נישפורם" בפי הציבור או "ארצו של אל הירח המלא" בפי חברי הכת הבכירים) אחריות מלאה לפיגוע הטרור הביולוגי הראשון בעולם, בהעסקה בתנאי עבדות, בניצול מיני, בשידול לעיקור המוני, באלימות ואף ברצח.

* הישמרו מפני הקפדה יתרה על קונפורמיות בייצוגיות והתנהגות חיצונית. אלה אינם, כשלעצמם, דברים שליליים, אבל, כמו שמות חדשים לחברי קבוצה, יכולים להיות חלק מאסטרטגיה כיתתית לא בריאה שמטרתה להעצים את דיכוטומית הפנימיים/חיצוניים, להרוס את האוטונומיות ולשמר צייתנות. אם הסביבה מריחה משיווק, יחסי ציבור, חליפות ייצוגיות  והפצצת אהבה מופרזת יש סיבה אמיתית להיזהר שמא יצליחו "למכור" לנו משהו.

* היקסמות מסודות או מלימודי סתרים (occult teachings). כל הפרקטיקות שמקדמות פיצול בין פנימיים/חיצוניים או כל התעסקות מאסיבית בהבדלים והפערים בין אמתי-שקרי, נעלה-נחות, סודי- המוני, מואר-חשוך. הישמרו מכל סדרות של חניכות שיוצרות תככים ומרבדים את הקבוצה לכדי רמות של אליטה עליונה ובכירה המתעלה מעל חברים נחותים ונמוכים. הישמרו מאובססיות לטקסי קסמים שמטרתם להעצים מטרות אגואיות.

כל מסורות החוכמה הנצחית, דתות ההארה, מבהירות ללא כחל וסרק שאין לאמת שום קשר ליכולות, כוחות או ידע ועל כן מזהירות ממה שקרוי התשוקה לסידהיס (Siddhis – יכולות או כוחות) וממליצים להתרחק מפיתוח כוחות פרא-נורמליים, קסמים, כישוף ואיזוטריה מופרזת.אלה רק מתחזקים את האשליה הדואלית ומרחיקים אותנו מטבעינו האמיתי והקסום ממילא.

* היקסמות מופרזת ממצבי תודעה חלופיים. למשל, שהות כרונית במצב טראנס-היפנוטי (Mindless trance state) ("בהיית-טבור") יכולים להוציא מכלל חשבון רמות עמוקות יותר של מימוש רוחני כמו גם שירות קהילתי ועשיית צדק עם אלה המוכנעים על ידי צורות שונות של אי צדק כלכלי, סוציאלי, פוליטי, גזעי/אתני, מיני או סביבתי.

כתות רבות מאמצות או אורח חיים רוחני קיצוני עם ריבוי מדיטציות ו"ניתוק" מתופעת החיים האנושיים, החברתיים והיומיומיים. מהצד השני כתות אחרות מאמצות פילוסופיה היפר-פסיכולוגית המקדשת עבודה עצמית נצחית וחסרת סיפוק רגשי. מורים גדולים וכתבים עתיקים ממסורות שונות מדגישים תמיד את המהותיות שבשלמות כל אדם באשר הוא, כמו גם את הצורך בהיזכרות או "היטהרות", שהיא בעצם מימוש השלמות האלוהית הזו דרך התעלות מעבר לנטיות האגואיות-אישיותיות. במילים אחרות לאהוב את האחר יותר מאשר את עצמינו.

אותן כתות המוקסמות מתהליכי חד מימדיים של מדיטציה או תהליכי שינוי פסיכולוגיים, התמרת אנרגיות, צבירת יכולות וכוחות בעצם משמרות את חברי הקבוצה במצב מתמיד של הסתכלות פנימה אובססיבית ומזיקה. היצמדות למצבי התודעה החולפים, אפילו יהיו אלה מצבי קסם, אור או חזיונות אלוהיים אינה הדהרמה האותנטית.

החכם הדגול רמאנה מהארישי, אמר לא אחת על נושא זה: "החוויה של כל מצב או עולם שמיימי שמגיעה אלינו בסופו של דבר גם תלך. זה אשר בא והולך אינו העצמי. זה אשר תמיד ישנו בתוך החוויות של כולם, זהו לבדו העצמי האמיתי שלנו. זהו שחרור, הארה."

* שימוש בסמים, דבקות לדיאטות או אובססיביות לתזונה. הישמרו מפני כל שימוש בסמים משני תודעה (אלא אם הם חלק מהמסורת העתיקה של אותו אחד, כמו הוויצ'ול או אנשים שבטיים אחרים), ג'אנק פוד, או תרגולים בריאותיים קיצוניים לא מפוקחים. באותה מידה ניתן לשייך לקטיגוריה זו גם עיסוק מוגזם ב"בריאות על" או בהשגת יכולות גופניות, התעלות מעבר למוות וכו'. אין בכך להגיד שכל עיסוק בהתפתחות בריאותית וטוהר תזונאי הוא פסול שכן מסורות רבות שמות דגש על זיכוך התזונה (סאטווה-תמסה-רג'סה) הרוחנית כמו גם הפיסית. כן ראוי לציין שמציאות של הכפפת דיאטות, סיגופים או שימוש מופרז בצמחים ושיקויים יכול להעיד על אובססיביות הרסנית והתמכרות לא בריאה.

* הישמרו מניצול של מין בכל צורה. לעיתים חבר הקבוצה יכול לבסס את הגיונו ולהצדיק זאת כ"טוב", אבל לכל אדם יש את הזכות להימנע מפעילות מינית כפי שהוא/היא רואים לנכון ומתאים עבורם, ללא כל סוג של לחץ. המקרים האותנטיים בהם הקדוש הרוחני האותנטי משתמש במין או בחניכה מינית הם כה מעטים, כך שסביר להניח שרוב הגורואים המתפארים ביכולות טנטריות והתמרה אנרגטית נופלים לעיסוק בחוויות, תשוקות ועונג. מכל מקום ובכל מקרה, כל גבול אתי התקף לכל בעל מקצוע (פסיכולוג, רופא, תרפיסט או מורה באוניברסיטה) יהיה תקף שבעתיים ביחסי גורו-חסיד. כל אימרה אחרת בנושא זה אינה אלא אינפנטיליות ובורות במקרה הטוב, או שרלטנות מסוכנת ומלאת זימה במקרה הפחות טוב.

* אובססיביות לחוקים עם מספר עצום של כללים. שיעבוד לארגון אוטוריטרי בסגנון ותהליכיות צבאית. כל קבוצה צריכה קווי תפעול וכללים בייחוד כשהיא גדלה במספר חבריה, אבל כשהצורה של הדת הופכת לחשובה יותר מהתנסות רוחנית אותנטית, הקבוצה בבעיה ובעבודת אלילים מסוכנת. הקבוצה צריכה להיות גמישה, בעלת כושר התאמה, ופתוחה להתפתחויות חדשות המערבות שינוי בקווי הפעולה והמדיניות, בכדי לשרת טוב יותר את חבריה ואת החברה כולה.

* אובססיה עם יישויות בלתי נראות או חוצניות (other-worldly entities) או כוחות אחרים מאלוהים. העניין אינו האם הישויות/כוחות הללו הוא קיימים – מישורי האנרגיה המעודנים והעולמות המולטי-מימדיים מלאים בבירור ביישויות ותהליכים יוצאי דופן (הכוללים את נשמות האבות הקדמונים, הקדושים, מדריכים רוחניים, נשמות טרודות ואח'). הנושא הרלוונטי כאן הוא שאובססיה עם שדים, מלאכים, חוצנים, מאסטרים נעלים, רוחות וכו', חותרים תחת מימוש רוחני אותנטי של הרוח הטראנסדנטית/מולדת. העצמי האמיתי (אלוהים) השוכן בלב כל התופעות והברואים, שוכן גם בלב המורים הנאורים, המלאכים, המדריכים האוחניים, החוצנים, היישויות, השדים והנשמות התועות.

~  ~  ~

סיכום והבנת ההבדלים המהותיים בין קבוצות מועילות לכתות פוגעניות

כל הקבוצות הדתיות שלנו, ישנות וחדשות, גדולות כקטנות, צריכות להיות נתונות להערכה על פי דבר דומה לרשימה הנזכרת לעיל של סימני אזהרה. הרבה קבוצות יכולות לעבור בהצטיינות כל איבחון המבוסס על הקריטריונים הללו. קבוצות אחרות, הכוללות גם קבוצות גדולות ומוכרות המכנות את עצמן דתות, לא עוברות אפילו מקבץ קריטריונים קטן.

ולכן, אם אתה (או מישהו שאתה מכיר) לוקחים כרגע חלק בקבוצה שלא פועלת בסטנדרטים הללו, אז נראה שעדיף לך לצאת משם בהקדם האפשרי ולחפש קהילה רוחנית בריאה יותר, תומכת בצורה יותר אותנטית, שיוויונית ומעצימה.

על ידי החרמת כתות מזיקות, הן בסופו של דבר יעלמו ויתפוגגו

כחברה אנושית, נעשה טוב אם נתנגד באקטיביות להתנהגויות כיתתיות הרסניות, בעיקר דרך חינוך ציבורי ושיעורים בבתי ספר, החל משלב בית הספר התיכון או אף מוקדם יותר – כי כפי שאנו יודעים, כתות טרפניות בדרך כלל מתמקדות בנערים ונערות צעירים וצעירות.

החינוך הזה יכול להכיל מערכי שיעור המטפחים ידע על התפתחות רוחנית אותנטית, המבוססים על קווי המתאר של מסורות 'החוכמה הנצחית' (‘Perennial Wisdom’) המשותפת, המוכרת לנו מתוך כל הדתות המקודשות שלנו. חינוך כזה יכול לקדם אמפתיה; התנהגות אנטי-אוטוריטרית; אוטונומיות; חשיבה מסועפת; זוויות הסתכלות רבות; ומה שדייקמן מכנה 'זווית גובה העיניים' – מערכות יחסים של מבוגר עם מבוגר, במקום סיטואציות בהן דמויות-הורים סמכותיות מטילות אימה על "ילדים" מוחלשים ומקבלי מרות.

בתקווה שנמצא בגרות ונתעלה מכמה פעילויות תפלות, משונות, ומזיקות, אשר  עושקות את שם הדת והאלוהים, וכך נגלה רוחניות בוגרת ושופעת פירות.

זה הזמן להתבגר, עבור כולנו, להוביל בכנות חיים של יושרה, טוב-לב, אדיבות, ומעלות אחרות של מצויינות.

אין יותר תירוצים.

~  ~  ~

הערות סיום והמלצות קריאה בנושא קבוצות רוחניות חדשות (New Religious Movements) וכתות מיסטיות:

1. Arthur Deikman, The Wrong Way Home: Uncovering the Patterns of Cult Behavior in American Society, Beacon, 1990/1994, p. 48.

2. הסקירה על כתות בריאות והרסניות הגיעה גם מההתבוננות אישית על קבוצות רוחניות ופסיכולוגיות, וגם דרך עבודתם של מספר הוגים/מלומדים טראנספרסונאליים ואנשי רוח אשר כתבו על התנהגות כיתתית. החשובים ביניהם הם ד"ר טימות'י קונוואי וארתור דייקמן אשר צוטט קודם לכן. ארתור דייקמן וספרו 'הדרך הלא נכונה הביתה' הם מהמקורות הטובים ביותר למידע עמוק על נושא הכתות.

ספרים נוספים:

Richard Anthony, Bruce Ecker, & Ken Wilber (Eds.), Spiritual Choices: The Problem of Recognizing Authentic Paths to Inner Transformation, Paragon, 1987; Jack Kornfield, A Path with Heart: A Guide through the Perils and Promises of Spiritual Life, Bantam, 1993 (chapter 18, pp. 254-71); Jack Kornfield, After the Ecstasy, the Laundry, 2000; and works by Prof. David Christopher Lane on corrupt cults and leaders such as Eckankar (Paul Twitchell, et al), Thakar Singh, and M.S.I.A. (John-Roger Hinkins’ Movement of Spiritual Inner Awareness); see David C. Lane,Exposing Cults: When the Skeptical Mind Confronts the Mystical, Garland Publishing, 1994; The Making of a Spiritual Movement: The Untold Story of Paul Twitchell and Eckankar, Del Mar Press, 1983; D.C. Lane (Ed.),Understanding Cults and Spiritual Movements, Del Mar Press, 1989; and various articles. Other useful works on cults include Steven Hassan,Combating Cult Mind Control, Inner Traditions, 1990; Margaret Singer,Cults in Our Midst: The Hidden Menace in Our Everyday Lives, SF: Jossey-Bass, 1996; I.M. Lewis, Religion in Context: Cults and Charisma, Cambridge Univ. Press, 1996; Andrew Pavlos, The Cult Experience, Greenwood, 1982; and various works by Prof. J. Gordon Melton (all published by Garland), The Cult Controversy: A Guide to Sources, 1992;Encyclopedic Handbook of Cults in America, rev. ed., 1992; and Melton (Ed.), Cults and New Religions: Sources for the Study of Nonconventional Religious Groups in Nineteenth & Twentieth Century America, 22 volumes, 1992.

יש ספרים ייחודיים לכתות ספציפיות, כמו 'מקדש העם', כנסיית האיחוד, כת הרי-קרישנה, כת הדווידיאנים, והתנועה של רג'ניש. בנט קורידון – 'ל.רון הבארד – משיח או מטורף?', ו'פיסת שמיים כחולים' של ג'ון אטק, אשר צוטטו מוקדם יותר, הם מחקרים קלאסיים על המייסד של הסיינטולוגיה, כנראה הכת המסוכנת ביותר במאה ה-20 (אחרי הרייך השלישי הנאצי הכמו-דתי, וקבוצות של הווהאבים, אל קעידה והטליבאן).

רשימה נרחבת של עבודות כלליות וספציפיות בנושא כתות יכולות להימצא באתר של המומחה ריק רוס, www.culteducation.com, ראו גם את Shupe & David Bromley (Eds.), Anti-Cult Movements in Cross-Cultural Perspective, Garland, 1994. לאורך רשימה זו אני לא יכול להמליץ על עבודות של פעילים אנטי-כיתתיים אשר פועלים או מתוך היקשר חילוני אנטי-רוחני מהצד האחד, או מתוך דתיות קונפורמטיבית, כיתתית ושונאת זרים מהצד השני (בדרך כלל יהודית או נוצרית). בשביל קבוצות כאלה, כל דבר מחוץ לחשיבה החומרנית או הדתית הצרה שלהם נידון לגיחוך ולדחייה. אין להם שמץ של מושג על 'החוכמה הנצחית' או על התקפות של פלורליזם דתי. אך חשוב יותר מכך, הקבוצות הללו נכשלו לראות את החשיבה הכיתתית במעגלים שלהם עצמם. גם עבורם, העבודה של דייקמן וקונוואי היא קריאה מומלצת ביותר.

3. מרגרט סינגר ול.ג'יי ווסט זיהו עשר "אלמנטים לאינדוקטרינציה" שמאפיינות כתות הרסניות: 1. בידוד המגוייס ושינוי (מניפולציה) הסביבה שלו. 2. שליטה על ערוצי התקשורת והמידע. 3. התשה דרך תזונה לא מספקת ועייפות. 4. השפלה (Degradation) דרך הקטנה עצמית. 5. השראה לחוסר ביטחון, פחד ובלבול, כאשר אושר וביטחון הוא יעד המושג דרך כניעה לקבוצה. 6. חילופין בין חומרה לסלחנות בהיקשרי מרות וציתנות. 7. לחץ חברתי, לרוב מיושם על ידי התכנסויות לטקסי מאבק המייצרים אשמה ודורשים התוודות פומבית. 8. התעקשות על ידי מארח כל-יכול, שההישרדות של המגוייס – הפיסית או הרוחנית – תלויה בהזדהותו עם הקבוצה. 9. הטלת משימות רפטטיביות או משימות מונוטוניות… 10. מעשים של בגידה סימבולית או התנזרות מערכים משפחתיים או פנימיים, אשר מטרתם להגדיל את המרחק הפסיכולוגי בין המגוייס והחיים הקודמים שלו. הובא מתוך Rachel Andres & James Lane, Cults and Consequences: The Definitive Handbook, L.A.: Commission on Cults and Missionaries (Community Relations Committee, Jewish Federated Council of Greater Los Angeles), 1988, section 3, p. 4.

4. Deikman, The Wrong Way Home, p. 102.

5. האבחנה בין "חד-מימדי" ל"רב-מימדי" מגיעה מריצ'ארד אנטוני,  “The Anthony Typology: A Framework for Assessing Spiritual and Consciousness Groups,” in Richard Anthony, Bruce Ecker, & Ken Wilber (Eds.), Spiritual Choices, op. cit., pp. 35-105.

6. הנקודה האחרונה הזו הודגשה על ידי מאסטרים מהזן, ובזמנים מודרניים גם הודגשה ביותר על ידי קן ווילבר. אולם, ראוי לציין, שווילבר לא נשמע צלול באנליזות הנוכחיות שלו על דמויות רוחניות אותנטיות – בצורה לא מודעת כלשהי, הוא עושה רומנטיזציה לאגו רב העוצמה של ה"ילדים הרעים", ומתעלם לכאורה או "שוכח" את המגלומניה, הנרקיסיסטיות והסוציופאתיה וכו', שנולדות בהרבה מהדמויות הללו . בעיקר הוא שוכח, כשהוא מפאר את "יכולות התודעה והתפיסה שלהם" את הנכות הרגשית והסבל העצום שהם גרמו להרבה מאוד אנשים. שני דמויות הגורו המרכזיות של זמננו שקיבלו את הערכתו הפומבית של ווילבר, הן אדי-דה Adi Da (דה פרי ג'ון/פרנקלין ג'ונס Da Free John/Franklin Jones נפטר ב-2008) ואנדרו כהן, שניהם נחשפו כמנהיגי כתות פוגעניות ביותר, נצלניות, והרסניות.