איך נראה ומתנהג אדם מואר?

מסורות הסתר המיסטיות מתארות באלפי כתבים מקודשים את האיכויות של "יודע הסתר" או "החכם הקדוש" (Authentic Sage) מה שבתרבות המערב קרוי בפשוט "אדם מואר". ישנם קריטריונים חשובים וברורים ביותר שיתבטאו ברמה ההתנהגותית אצל "אדם מואר", וישנם גם רמות או תחומים של רוחניות הלא-דואלית המתגשמים בהארה רוחנית שלמה, מוחלטת וסופית. אין כאן כל המצאה, הכל כבר נכתב ונאמר על ידי חכמים נאורים ואם נראה את הדברים בסדר נכון ובצורה רוחבית (בדתות והמסורות השונות) נוכל לזהות, ולחיות, הארה ורוחניות אותנטית.

גורמי-הליבה הללו, המתארים רווחה אופטמיאלית (Optimal Well Being) או "בריאות רוחנית מוחלטת" (Supreme Spiritual Health) יכולים להימצא בנביעתם השופעת אצל המיסטיקנים והקדושים האותנטיים בתרבויות השונות, גם אצל גברים וגם אצל נשים, גם מזמני קדם וגם אלה בני זמננו (צאו וקראו את הספרות הביוגרפית והאוטוביוגרפית, קראו בכתובים ונסו לפגוש את אלה הבקיאים באמת בסוד הרוח הדתית ותיווכחו בעצמכם). נכונה העובדה שלאורך כל הדורות, ובייחוד בזמננו אנו (עידן התנועות הרוחניות החדשות – New Religious Movements) ישנו צורך לדייק ולחדד בנושא מיהו חכם נאור אותנטי ומיהו מתחזה, (הקרוי גם בין היתר במסורות ההינדואיות "היוגי שנפל") כדי שנוכל בכלל לדעת מהיכן עלינו לדלות את המידע אודות הקריטריונים הנכונים. על הדיוקים בנושא זה נכתב בהרחבה במאמר '4 סוגים של מורים רוחניים'. בבואנו לשרטט את דמותו ההתנהגותית והפנימית של זה אשר חווה או עבר "הארה", עלינו להימנע מללכת שולל אחר "מתחזים" למיניהם ולהתמקד בעדויות ובעובדות חייהם של אלה אשר אין ספק לגביהם שהם קדושים אותנטים לחלוטין.

אנשים מוארים ומסורות "הארה" לאורך ההיסטוריה

הארה או אחדות  (NonDuality – אי-שניות) החלה מופיעה בכתבים לפני כ-2,800 שנה באופנישדות (Upanishads) ההודיות העתיקות ביותר, והתפתחה מאוחר יותר דרך אדוויטה וודאנטה (Advaita Vedanta), בודהיזם, טאואיזם, צ'אן/זן, ג'יאניזם, טנטרה הודו-טיבטית, קשמיר שייויזם (Kashmir Saivism), רוחניות בהאקטה/בהאקטי (Nirguni Bhakta Sant), ובתוך מעגלים בתוך מסורות נאו-אפלטוניות, נוצריות מיסטיות, סופיות, ויהודיות קבליות או חסידיות.

התיאורים לעתים דומים ולעתים שונים, אך ההסכמות זהות – "הארה" היא גילוי האמת העמוקה או "המציאות המוחלטת"' המתגלמת כחווה/חוויה (לכאורה "שניים") העולה מאהבה ומתגלמת כחלום – בדיוק עכשיו ובדיוק כאן – בלב היקום – מודעות אחת טהורה, חסרת "שניות" או "אחר", פתוחה, ריקה ונצחית.

זוהי הארה, הגשמה, מימוש או תובנה לא דואלית מוחלטת (Nondual Realization), וזהו תמצות החוויה המיסטית הדתית העמוקה ביותר.

הארה או אחדות לא דואלית אותנטית היא המזור ותרפות הפלא, היא החופש האינסופי – סולידאריות עם החיים והתופעות. היא המענה השלם אשר מפרק את כל השאלות הסותרות בדבר חופש רצון לעומת גורל, מאמץ מול חוסר מאמץ/חסד, מיינד מול לב, מעורבות מול אי-מעורבות ועוד. כל אלה נפתרים במימוש ההבנה הלא דואלית בדבר טבע המציאות האחדותי, הכולל והמוחלט. "במציאות, שניהם אמיתיים/נחוצים", "במציאות, השניים הם אחד", "אחד האוהב את האחר", "אהוב את שכנך" או "ואהבת לרעך כמוך".

נחוצה באופן דרסטי מערכת מאפיינים שתתאר הגשמה רוחנית אותנטית (הארה) ותהיה מקובלת באופן רחב על המסורות המקודשות והמתרגלים הרוחניים, כדי שנוכל כולנו להיות שותפים לערכים הבסיסיים המוחלטים, ושיהיה לכולנו קרקע משותפת שמתוכה נוכל לפעול בחיינו הדתיים השונים. קריטריונים כאלה יכולים להוות אבן בוחן קריטית למדידת קבילותן של טענות הנעשות בשם אלוהים והדת. קריטריונים כאלה יכולים לשמש כסטנדרט מעורר השראה ולא-נוקשה שעל פיו נוכל לשאוף לחיות את חיינו.

קריטריונים לקיומה של הגשמה רוחנית עילאית או הארה שלמה ואותנטית:

אלה הם הקריטריונים המשותפים של המאורות הרוחניים שלנו, החבויים מתחת ומעבר לתיאולוגיות והפילוסופיות הנבדלות, מתחת ומעבר להתניות התרבותיות-לשוניות המכתיבות את הרמה המנטלית של אותה מסורת, ובהחלט מתחת ומעבר לטקסים והמשטרים המנהלים את הרמה ההתנהגותית של אותה תרבות.

אם באמת ובכנות נצלול לעמוק הרוחניות, נשחרר את נטיות האגו-האנוכי-ריאקטיבי שלנו, אז גורמי הקדושה והמלאות המתוארים כאן יהיו גם האמת הפנימית שלנו.

* חופש מתחושת "שלי" אגוצנטרית וקטנונית

היעדרותם של גאווה, נרקיסיזם, ואובססיה צרה עם אישיות הגוף והנפש. ענווה שקופה ו"טוהר לב".

הארה רוחנית היא, ברובה, הגילוי ש"אני איני קיים", ורק הוא – אלוהים, קרישנה, ברהמן, השם, יהוה, אללה, ג'ה, האב/האם האלוהיים, טאו, טבע-בודהה, קיום, זה, או כל כינוי אחר ל"מציאות המוחלטת" – הוא לבדו קיים ו"אין עוד מלבדו" (לקריאה על המציאות המוחלטת או רוחניות לא דואלית – לחץ כאן). היעדרם של התנשאות, גאווה, תשוקת כבוד ושם, צורך במתנות, רכוש ונוחות אישית, עונג מיני, צורך רגשי או היצמדויות לתענוגות – נחשבים לעיקרון מפתח ומהווה את החלק המרכזי והמחייב ביותר של ההבנה הממומשת או ההגשמה האותנטית של האמת העמוקה ביותר – קיומי הפרטי הוא אשלייה מכיוון וישנו רק המוחלט.

* שקט פנימי מוחלט ופתיחות רגועה ועמוקה

חופש מאי נוחות, אי יציבות, חוסר סיפוק ומתחים נוירוטיים.

* אהבה בלתי נלאית

אהבה בלתי נלאית למציאות, אלוהים-אב או אלוהים-אם, הרוח, בודהטה (Buddhata), ברהמן או דאו  (Dao) (וכו'). לרוב המיסטיקנים הבוגרים המוחלט מתממש בדרך לא דואלית כמציאות היחידה שיש.  בהתאמה, לא מעט חכמים נאורים המדברים מתוך האמת האחדותית והלא דואלית הזאת, יגידו דברים בסגנון "כשהדואליות נעקרת, אין אוהב או אהוב, רק אהבה".

* מודעות עקבית למדי, אם לא בלתי מקוטעת, של רוח (אלוהים, טבע-בודהה, מציאות, וכו')

נסיגות מעטות להיסח דעת או חוסר-הכרה (unconsciousness) לא צלול. החכם הנאור יודע את טבע הווייתו חסר הזמן והתפיסה ולכן אינו "נופל" לייחס חשיבות יתרה למאורעות זמניים, מצבי תודעה או התנסויות.

* אהבה יוצאת מגדרה, אמפתיה וחמלה כלפי הבריות

זו מבטאת עצמה (Manifests) כרוח אותנטית וקדושה של שירות ספונטאני לזולת, או היות עבורם עזר לרמות הגופניות, הנפשיות והרוחניות שלהם, מבלי כל מחשבה על גמול או שכר.

זוהי גישה של הענקה נדיבה ואותנטית, לא לקיחה אנוכית או מניפולציה סמויה. המוטיבציה הבסיסית שלה היא רווחתם של כל הברואים, אשר אינם מוגדרים כלל כ"אחרים", אלא כ"בני ובנותיי" או "האחדים שבתוך האחד – בתוכי". הקדושים תופסים את אחיהם הברואים כמושא לשירות, אהבה והענקה ומבטאים חירוף נפש ונתינה עד מוות עבור בני אדם אחרים, ללא כל גמול אישי וללא צורך בהכרה או מעמד. "ואהבת לרעך כמוך" או "אהוב את אוייבך" – זוהי ההזדהות הסולידארית האמיתית או האחדות עם כל הברואים כולם.

רובם המוחלט של הקדושים והחכמים הנאורים, אם לא כולם – לא צברו הון, לא הקימו אימפריה כלכלית לא ניהלו פולחן אישיות סביבם ולא חיו חיי מותרות בתוך קבוצות סגורות. מאידך, ישנם אינספור תיעודים לכך שוויתרו על אוכל, נוחיות, כסף, תדמית ואפילו על חייהם למען חסרי ישע, בזמן שהקפידו כל הזמן להגיד לסובבים "אני אינו מה שחשוב, אלוהים הוא מה שחשוב".

* השפעה חיובית על אנשים

השראה ליותר נוחות, אושר, אהבה, חוסר הצמדות, להט לשרת את הנזקקים וסגולות נוספות. מה ששופע מהנאור ללא כל צורך ומאמץ הופך לחלק אינהרנטי מחייהם של הסובבים.

* שיוויון נפש ואיזון מוחלט

יכולת לזרום עם כל סיטואציה שעולה. מכיוון וכפי שנאמר "העולם הוא אשליה, הצופה הוא אמיתי" אין שום סיטואציה שיכולה "למשוך" לאיבוד שליטה או זעזוע רגשי. הנזיר הקדוש אנאמאלאיי – Annamalai Swami הגדיר זאת כך – "זה כמו כוח כבידה אפס. שום דבר לא 'מושך' אותך יותר"( "It's like zero-gravity. Nothing is pulling you anymore").

רגיעה של ההיצמדויות-סלידות הכובלות. כלומר, חופש מתאווה, בצע, שנאה, קנאה, ביקורתיות, פרנויה, ורגשות ריאקטיביים אגוצנטריים אחרים.   רגשות מסויימים יכולים לעלות אצל חברינו המקדושים, כמו כעס או עצב חטוף כשהם נתקלים בחוסר צדק או כאב המכריע יצור תבוני כלשהו; אבל הרגשות האלה לא מוציאים אותם מכלל איזון, מפריעים לבהירותם או לפעילותם האפקטיבית להמשיך לפעול בעולם ולשרת את הכלל.

* אושר (Bliss) עמוק, נוחיות ושמחה או רווחה פנימית מוחלטת

אין להתבלבל עם תחושת אופוריה המגיעה מהתבוססות עצמית.

מצב חיובי זה אינו מותנה ומקרין חיוניות טהורה ושפע תמים והרמוני עם הסביבה. אין רגשות קיצוניים של שמחה או עצב, אהדה מופלגת או סלידה מטרידה כי אם אושר קיומי תמים ולא מופרע כמעט בכלל.

* נוכחות לא דואלית

זניחה של כל תחושת הפרדה, ניכור או בדידות. למיסטיקנים הממומשים ביותר נוכחות זו מתבגרת לכדי זהוי עצמי בפועל כהעצמי האלוהי, הרוח, הוויה מוחלטת, בן האלוהים וכו'.

באופן פרדוקסאלי אבל מובחן לחלוטין, עם הזהות "אני האמת" או "אני המוחלט" אין כל תחושת נפרדות מאנשים אחרים, יישויות תבוניות או סיטואציות בחיים. "תפיסה" לא דואלית אותנטית את המציאות היא באמת חסרת חלוקות, לא בכדי הדבר מאתגר שכן כפי שנאמר "האמת היא מעבר לכל התפיסות". כמו ישוע גם קדושים רבים אחרים לאורך ההיסטוריה נלצבו בעקבות זהותם הלא דואלית. הקדוש הסופי מנסור אל חלאג' נצלב בשנת 922 לספירה מכיוון שהכריז "אני האמת" (Anā l-Ḥaqq – ח'אק, או אמת הוא אחד מ-99 השמות של אללה ולכן נחשב אל חאלאג' לכופר על ידי המוסלמים השמרניים).

* ספונטאניות

חופש מהיסוס או תבניות התנהגות נוקשות ולא גמישות. היכולת לבצע בחופשיות כל פעולה אשר הולמת את המציאות, גם אם היא לא שגרתית – אך עדין תמיד מתוך היקשר שלם. תחושה שהפעולות השלמות נובעות בחופשיות והודות לכוח החסד, ללא מאמצו המכוון והמתכנן של תחושת ה"אני-ושלי" האגוצנטרית.

התכווננות מלאה למה שמכונה הדאו (Dao), הרצון האלוהי (Divine Will) או אינ-שא-אללה (In šāʾ Allāh – אם הדבר ירצה את אללה)

* הכרת טובה והודיה אותנטית

הודיה ספונטאנית, תחושה עמוקה של הוקרה לאלוהים, לרוח, או למציאות. ראוי שוב להדגיש, להרבה מהנאורים ההודיה הזו אינה דואלית ונעדרת תחושת נפרדות מאלוהים או המציאות. הבהאקטא או בהקטי (bhakta/bhakti סגידה או התמסרות) אמיתי הוא אהבה לקרישנה (או ברהמן, או השם או אלוהים) לא בגלל שהוא אובייקט חיצוני שאפשר לאהוב אותו, אלא בגלל שהוא נוכחות סובייקטיבית הניתנת לסגידה ואהבה עכשיו ותמיד.

* יכולת עילאית לתשומת לב ורגישות

אמפתיה ואנושיות יוצאת מגדר הרגיל. אכפתיות וכבוד לתופעות, כולל אנשים, חיות, צמחים, טבע, חושים בסיסיים (קולות, צבעים, דברים מוחשיים וכו'), לתהליכים פסיכולוגיים (מחשבות, רגשות) כמו גם לתופעות פראפסיכולוגיות שיכולות להתעורר (קלט תפיסה אלחושית, הופעה של יישויות במימדים מעודנים וכו').

* חוסר היצמדות מוחלט לכוחות מיסטיים או על טבעיים (Supernormal או Paranormal)

אין שום מסורת הארה או דת מיסטית שלא מזהירה את המתלמד (יוגי, שואף, Aspirant, חסיד, Disciple, סניאס,  Sannyas, נזיר וכו') השכם והזהר מפני כוחות רוחניים ויכולות פאראפסיכולוגיות או על טבעיות שיכולות להתעורר (והמצבים או הכוחות האלה בהחלט יכולים להתעורר כשהתודעה הופכת למעודנת יותר ומתואמת יותר עם מקור המציאות  – Source Of Manifestation).

הקדושים הגדולים מלמדים אותנו בחייהם ובמעשיהם שהיצמדות שגויה ותשוקות לכוח נמצאות גם במימדים המעודנים של הרוח, ועל כן בהם יש להיזהר שבעתיים. אין למה לרצות כוחות או להשתוקק ליכולות פנימיות או חיצוניות מכיוון וכל אלה הם "של האב" והשימוש בהם הוא "שלו בלבד".  אדם אשר "נופל" בהיצמדות למחשבה, יכולת או כוח כלשהו מכונה "היוגי שנפל" (Fallen Yogi), "שבתאי צבי", "הקוצץ בנטיעות" או "הציץ ונפגע" (מהסיפור התלמודי "הארבעה שנכנסו לפרדס"), "ערוץ טמא" (Contaminated Channel) וכינויים אחרים.

דוגמאות למקרים מפורסמים של יוגים שנפלו לאמונה שהם רואים אמת גבוהה יותר ממה שאי פעם מישהו ראה, אומנם הביאו עמם הרבה רעיונות מרתקים ומועילים, אבל גם גרמו להמון כאב וסבל להרבה מאוד אנשים, הם אנדרו כהן, אדי-דא סמראג' (פרנקלין ג'ונס), גיאורג איבאנוביץ גורדג'ייף, ואושו – בהגוואן שרי רג'ניש (שהמשותף להם הוא שהם תפסו עצמם כ"נביאים חדשים" להם יכולת, כוח והבנה חדשה על החיים והאמת שמעולם לא הובנה או מעולם לא מומשה על ידי שום חכם נאור שחי לפניהם. ישנן אינספור עדויות שאלה ניצלו, נהגו באלימות משולחת רסן וממש התעללו באלה אשר נהו אחריהם בזמן שחיו חיי מותרות. כחלק מאותה "אמת חדשה" אותה הביאו הם הנפיקו לעצמם רישיון להכליל גם היצמדויות וסלידות (Attachments and Aversions), תשוקות לכוח רוחני, רגשי, רעב מיני ושיגעון גדלות חומרני כחלק מ"מצב החופש החדש" שנחשף בפניהם. איפיינה אותם גישת "המטרה מקדשת את האמצעים" ועל מנת להפיץ את תורתם המהפכנית ניתן היה לדעתם להשתמש ולנצל בני אדם אחרים ולפגוע באלימות באלה שניסו להביא צדק ושפיות לסיטואציה. הקדושים האותנטיים יודעים שהאמת היא אחת בלב כל החכמים הנאורים גם אלה המגיעים מהדת שלהם וגם אלה החיים דתות אחרות. הם וויתרו על כל כוחניות מכיוון והם משוחררים מהתשוקה או ה"צמא" לכוח והתהוות, ולכן גם לא מתרשמים במיוחד מ"תובנות", "כוחות", יכולות או עינוגים. כל אלה כמובן, נובעים מהם בצורה אותנטית וללא מאמץ וכתוצאה משחרור אמיתי ועמוק (ולא מתוך "חנפנות מוסרית" כמו שטוענים אותם מביאי אמיתות חדשות הדורסות באלימות אחרים מכיוון והם "העולם הישן").

ישוע אמר בתמצות חד מה שנאמר במסורות אחרות בהרחבה ובפירוט:  "הִזָּהֲרוּ מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר הַבָּאִים אֲלֵיכֶם בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים וּבְתוֹךְ תּוֹכָם זְאֵבִים טוֹרְפִים הֵם.
בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם. הַאִם אוֹסְפִים עֲנָבִים מִן הַקּוֹצִים אוֹ תְּאֵנִים מִן הַבַּרְקָנִים?"

האמת היא אחת, חסרת זמן או מקום, אין בה אדם ואין בה מחשבה, היא אחת ובה כל המחשבות, הזמנים והמקומות. כל האנשים הם חלק מאותה אמת אחת. אין שום אדם שידע משהו "חדש" שכן הכל כבר "כתוב" רק צריך לחפש את הספרים הנכונים, הסיפורים והמספרים האותנטיים.

* מיקוד בשירות ואהבה פעילה בעולם

כל הקדושים האותנטיים הקדישו את חייהם למען שירות ונתינה אמיתית לאלה הזקוקים לאוכל, מחסה, רווחה או סיוע נפשי ורוחני. פעילותם המתמקדה בהבאת בריאות ומזור ומעולם הם לא קידשו פולחן אישיות סביבם או סביב "מצבי תודעה", "חניכות", "הורדת ידע" באופן אובססיבי ומתמיד, דבר המלמד על היצמדות לא בריאה. לעומת "יוגים שנפלו" אשר לרוב ממוקדים ברווחתם האישית, חכמים נאורים (גם אם מבלים שנים רבות במערות נידחות) יתנו מעצמם מאהבתם ומתבונתם לכל דורש וללא כל צורך בגמול או הערכה.

* תבונה עמוקה ואינטיליגנציה

כלומר, היכולת להבחין בין האמיתי (המקור-מודעות הלא משתנה, ה"עצמי האלוהי" הנוכח תמיד, "האחד שתמיד ישנו") לבין התופעות המשתנות, הצורות החולפות של חסר הצורה.

* אינטואיציה עמוקה שעולם התופעות המשתנות הוא "חלום" אלוהי

ידיעה עמוקה ואינטואיטיבית שהעולם המשתנה, החולף, אינו אלא חלום, "הצגה" או "סרט" המופיע כקסם על ידי אלוהים (Conjured by God), הרוח הטובה או הדאו, מתוך חסר הצורה האלוהי-ראשיתי. אף יותר מכך, החכמים/קדושים המהוללים ביותר יאשרו שכל מה שלכאורה קורה בעולם התופעות הוא מושלם באשר הוא, ביטוי מושלם ונפלא של המוחלט; ולכן מה שקורה לא יכול להיחשב לעולם כבעיה. ועדיין זה אינו רישיון עבורם לנהוג באפתיה או חוסר אחריות; המיסטיקנים דוחפים אותנו להזדהות עם סבלם של אחינו היצורים החיים ולהקל על כאבם. חייהם הם ביטוי לאימרה "זה הכל חלום, אך על האחד להתנהג ללא דופי בתוך החלום" ותמיד ינהגו באתיקה, מוסריות והוגנות מושלמת.

* אינטיליגנציה מוסרית

התנהגות בהתאם למה שאמיתי (הרצון האלוהי) בשם ולמען הטוב הציבורי הכולל והטבע העמוק ביותר של האדם או "הארה למען כל הברואים".

האמת היא אחת, היא הקורא והטקסט הכתוב, ושוכנת בליבם של כל היצורים החיים. חיים שיוויוניים לחלוטין (Egalitarian Life) הם הדרך היחידה לממש אמת זה. "ואהבת לרעך כמוך", "עשיית צדקה" ו"כל הברואים אחים" הם מושגים מרכזיים ביהדות, נצרות, איסלאם, בודהיזם, זן, סופיזם, הינדואיזם ודאואיזם. הלל זקן המלומד הדגול ענה כשנשאל מהי התורה כולה על רגל אחת –  "דעלך סני – לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור", או "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא, צא ולמד!"

* חוסר פחד ואומץ

חופש מהסלידה הנוירוטית ממוות, פציעה, מחלה, רדיפה, או כל צורה של "אומללות".

* חוש הומור וטוב לב פשוט

חוש הומור גדול (גם על עצמם והתנהגויותיהם ה"רגילות-אנושיות") משחקיות ילדית, עידוד פנימי משמח. "הארה" היא בפשטות – להידלק מהאור שכבר ישנו.

~~~

אלה המגשימים את ההארה האותנטית

ממלאים את חיינו בהשראה רוחנית-דתית

לא כל הקריטריונים הנ"ל ליעד ההגשמה הרוחני או מימוש אלוהי (תיאוזיס, דבקות, פאנה פי אללה – fana fi Allah, נירוואנה, מוקשה, מינג-דאו –  Ming-Dao וכו') קיימים בכל מקרה של אדם הנחשב קדוש, חכם נאור, או מיסטיקן הממומש אלוהית (God-realized). אבל באופן מפליא רוב האלמנטים הללו כן מאפיינים בבירור את הקדושים האותנטיים. ולכן, הגורמים האלה יכולים להיחשב כליבה האמיתית של דתיות או רוחניות אותנטית הרבה יותר מתיאוריות, דוקטורינות, טקסים ומוסדות – שאמורים להיות אידיאלית סייענים מקדמים עבור מאפייני המימוש האלוהי ולא להפריע להתפתחותם אך לעיתים תופסים את רוב תשומת הלב.

הנשמות המשוחררות (Jivanmuktas – המוארים החיים), והיישויות החופשיות (Videhamuktas – המוארים שאינם בגוף), מזמינות אותנו להינות ממצב רדיקלי זה של רווחה ובריאות רוחנית מושלמת, משוחררת מכל צורך ורצון, נקיה מכל תשוקה לכוח, שלמה בתוך עצמה אך שופעת אהבה, טוב ואנושיות.

שחרור רוחני, רווחה אישית אופטימאלית ומופלאה, היא זכותינו המולדת.